"מתוך הבריכה מביטות בו עיניים
של כלב; מה יש שם מתחת למים?"
(איה פלוטו)
פעם סיפרה לי ידידה הרפתקנית יותר ממני, שטיילה כמה חודשים בדרום אמריקה, שהנשים הפרואניות לא אוהבות שמצלמים אותן, ומתחמקות ככל האפשר - מי בביישנות ומי בתקיפות - ממצלמותיהם של תיירים נלהבים. היא חשבה שהפלאש הוא מה שמפריע להן, אבל מסתבר שהן מאמינות שהמצלמה גונבת פיסות מנשמתו של המצולם; שאינך יכול לתת עותק של הבבואה שלך למישהו בלי לתת לו משהו מתוכך.
אני לא נוטה לחשוב שמצלמות גונבות פיסות מנשמתי; אני פשוט מאמינה בכל ליבי שכל המצלמות, בלא יוצאת מן הכלל, מתעבות אותי באופן אישי ומטרתן לגרום לי להראות כגוש ורוד ומרטט בעל הבעה אווילית. המודעות לכך שמצלמים אותי מפיקה ממני את הבעות הפנים המפגרות ביותר שניתן להעלות על הדעת, ועל כן, בסירובי להצטלם אני בהחלט פרואנית. המצלמה לא גונבת, אולי, את נשמתי, אבל גונבת מבבואתי כל זיק של תבונה או חן, ובמובן מסויים, אני נוטה לחשוב שזה אותו דבר.
לפני שנסע, פאוול ביקש לצלם אותי. מיטלטלת בין המתיקות האינסופית שהרגשתי נוכח הידיעה שהוא רוצה תמונות שלי לבין ההיסטריה הכרוכה בצורך להצטלם, הגבתי בצורה כה תזזיתית ומטופשת וגובלת בפאניקה (לאמור: "וואו, באמת? כן. טוב. בעצם... טוב. אוקיי. אבל לא עכשיו. בעצם אפשר עכשיו, אבל זה יהיה נורא, כלומר, אמא'לה? זאת המצלמה? טוב. זה מלחיץ אותי. שניה. אני צריכה להסתרק. לא, לא, אני לא יכולה. טוב, אוקיי. אני בסדר") ופאוול נאלץ להבטיחני נאמנה שוב ושוב שאהיה רשאית לפקוד עליו למחוק כל תמונה שלא תהיה מקובלת עלי, ושממילא אין לו כוונה לחלוק אותן עם איש, "כמובן," העיר, "אחרי שאני אסיים להעלות אותן ל-youporn".
בהתחלה הייתי נוקשה כחבילת גירים, מפיקה עוויתות-פנים שודאי נראו כאילו אני ספק מחייכת ספק מפרסמת סירופ 'מאלוקס' נגד צרבת, אבל העין הטובה, גם כשהיא מסתתרת מאחורי עדשה (וממילא עיניו הטובות של פאוול נתונות רוב הזמן מאחורי עדשות, שהרי חולשתי לבעלי משקפיים ידועה זה כבר), הצליחה להמס את אבן הגיר שלי מספיק כדי לחשוף בתוכה ערוצים ורודים של שיש, עד שלבסוף, כשהבטתי בתמונות בחרדה של מי שטועמת חלב מתוך שכנוע פנימי שהוא יהיה חמוץ, נאלצתי לומר, כמעט בלחישה: וואו, אני ממש יפה.
ביומיים האחרונים, כמדומה, אני מבינה יותר לליבן של הפרואניות. דווקא כמי שאין לה תמונות של אף אחד כמעט, ששומרת רק הדי-מראות בדמיון, מסתפקת בשחזורי-שחזורים דהים, הידיעה שפאוול מביט בתמונות שלי גורמת לי להרגיש נוכחת באופן כמעט מסחרר; והמחשבה עליו מביט בתמונות שלי גורמת לברכיי לנזול.
הטעות הגדולה של פרויד, כתב נורמן א. בראון האהוב עלי כל-כך, הוא שהוא פיצל בין אגו-ליבידו ואובייקט-ליבידו, או במילים אחרות, בין תשוקה-עצמית המכונה גם 'נרקיסיזם' ותשוקה לאחר וחשב שהן מוציאות זו את זו, שהאדם מתפתח מהאחת אל האחרת. הוא לא הבין שהתשוקה לאחר היא, בראש ובראשונה, התשוקה לעצמך דרך עיניו של האחר, למראה שהוא מעניק לך לעצמך; והוא גם לא הבין שהאושר הגדול ביותר של האהבה, החזרה אל עצמך, הוא התסכול הכי גדול שבה: מפני שבעצמך-שבמראה לעולם לא תוכל באמת לגעת. התיאור קורע הלב של נרקיס המסתכל בבבואתו ב'מטאמורפוזות' של אובידיוס לא היה יכול להיות מדוייק יותר, וצר לי שעומד לרשותי רק התרגום לאנגלית:
Whenever I stoop, he offers a kiss,
And when my arms I stretch, he stretches his.
His eye with pleasure on my face he keeps,
He smiles my smiles, and when I weep he weeps.
When ever I speak, his moving lips appear
To utter something, which I cannot hear.
הוא מושיט את שפתיו לנשיקה, וגם ההוא שבמים מושיט לו שפתיים; אבל לגעת הם לא יכולים, והתסכול, התסכול הנורא, מביא לייאוש של מוות. וכאן משום מה מתחשק לי להעיר את ההערה סרת הטעם, שכנראה אובידיוס ניהל מערכת יחסים בלונג-דיסטנס מתי שהוא, ואתאפק.
אבל זו בכל זאת לא לגמרי סטייה מהמטאפורה. סיפורו של נרקיס, ככלות הכל, הוא סיפור מערכת היחסים שיש לך עם עצמך; אבל כשמגיע מישהו שנותן לך את הבבואה של עצמך בדייקנות מושלמת כל-כך, פתאום אינך יכולה להמנע מלתהות, במי בעצם התאהבת כאן, בו או בך. ומבינה עד כמה זה באמת לא ניתן להפרדה.
רק אומר עוד שכשהמראה מתעוררת לחיים, ופתאום בתוך הבבואתיות שבה מתגלה חוסר תואם חינני, למשל, שהוא אוהב גלידה בטעם מנטה ואת לא, את פתאום את נמלאת שמחה עצומה, כאילו נשלח לך רמז קטן שבכל זאת, אולי לא המצאת אותו, אולי הוא לא רק בבואה במים, אלא
הוא-עצמו-שבכולו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
