אני איני עוסק בתיאולוגיה, ושרשי נשאו ברוחות האחרונות.
אני מבקש לכתוב לי רק היסטוריה אחת: של עיניך
מזמן הפקחן ועד לשנתך במיטתי עצומת-העיניים לפני לילותיים.
אני מבקש ללמוד את השתקפות עיגול-עיניך בשמשות ולאסוף
את כל ריסיך מכל תהומות-עולם: העיניים מפתות אותי
לצאת, כחילזון ששוב אינו דבק בקליפת שבלוליותו הנסדקת
כשבחוץ עולים ניחוחות התבשילים.
(אלמוג בהר, 'העיניים מפתות אותי לצאת'; ותודה לביורן, שתמיד יודע בדיוק מה לקנות לי ליום ההולדת).
רבעון חדש החל, ובין תלאות אדמינסטרטיביות לאירועי פתיחת-שנה פושרים למפגשים עם אנשים חדשים וישנים לתחילת ההוראה שלי (חוויה מוזרה; האקדמיה האמריקנית לא דומה לשום דבר שהכרתי), אני גם חוזרת להזכר למה, למרות הכל, אני לומדת מה שאני לומדת.
השבוע התוודעתי לג'יין הריסון, חוקרת הדתות של יוון העתיקה, ועוד בתקופה שבה להיות אישה-אקדמאית היה דבר כמעט מופרך בעליל (היא נולדה ב-1850 והיתה סופרג'יסטית ובאופן כללי יש מגוון סיבות להפוך אותה לאייקון). היא היתה אישה פיכחת מאוד, רחוקה מאוד מפנטזיות 'רוחניות' המצויות מחוץ לכאן ולעכשיו, והגדירה את עצמה כ"hopeless worldling", מי שממלכתה היא אך ורק של העולם הזה: "אין לי תקווה מסוג כל שהוא לאל-מוות אישי, או תקווה לחיים עתידיים: תודעתי החלה באופן צנוע מאוד, יחד עם גופי, ויחד עם גופי, באופן שקט ככל האפשר, אני מקווה, היא גם תעלם".
בספר הזכרונות שלה היא כותבת על הבחירה שלה, כמי שחיה חיים נטולי כל הזדהות-דתית או מימד של אמונה, לעסוק בדתות כל חייה:
"לאט לאט, ארכיאולוגיה הובילה אותי למיתולוגיה ומיתולוגיה הובילה אותי לדת, ואז ידעתי שהגעתי הביתה... בבקשה אל תבינו אותי לא נכון: לא סבלתי מבדידות רוחנית ולא 'חיפשתי את האור', פשוט ידעתי שדת היא המקום האינטלקטואלי שבו אני צריכה להיות".
תוך כדי קריאה, מתפעמת עד כלות כוחותי מההזדהות המוחלטת שאני מרגישה עם האישה הזו, עם תחושת הבית שלה במקום שזר לה באופן מהותי מאוד, אני מחכה שהיא תסביר סוף סוף למה, שהיא תתן לי את המילים כדי להבהיר לעצמי ולאחרים איך מישהו יכול להיות, כמוני, הכי של העולם-הזה ובכל זאת הכי למצוא את עצמו במקום אחר. והיא לא מסבירה; היא רק אומרת, שוב ושוב, שהיא פשוט ידעה שזה זה.
אני חושבת על המושגים שצפים שוב ושוב כשאני חושבת עליו, על האיש שכל שם-תואר נראה דל וריק מדי עבורו או עבור מה שהוא בשבילי. אני מוצאת את עצמי - ביני לביני - משתמשת במושגים כמו גורל, ונועד להיות, וגדול מאיתנו - מושגים שבמצבי הפיכח הסטנדרטי אני סבורה שהן שטויות גמורות. אני נאחזת בודאויות נוסח 'אבל אני פשוט מרגישה את זה' נוכח הווייה-מציאותית שמן הראוי היה לה שתהיה מנוקדת בספקות אינסופיים. ובעיקר - המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בינינו כשאנחנו מדברים על עצמנו ועל מה יהא עלינו, היא 'להאמין', כאילו היינו שיר באירוויזיון. באחת משיחותינו התחלתי - בלהט אמיתי ואותנטי - לומר משהו כמו "אני חושבת שאם תהיה לנו מספיק אמונה..." ולא יכולתי שלא לעצור ולגנוח "בחיי, אני נשמעת כמו דניאלה וייס".
יהיה אולי מי שיטען שההאחזות הזו ב'אמונה', תהא אשר תהא, היא תוצאה ישירה של המכשולים שעומדים בפני מימוש-אהבתנו בטווח הנראה לעין, ושהיא מדגימה בדיוק את המכניזם שהפעילה הכנסייה על עניים מבועתים בימי הביניים שממילא חיו רק שלושים שנה. החיים הנוכחיים קשים ומרים, אז לפחות לספק נחמה בדמות הוודאות של העתיד צריך; ושזוגות שיכולים, כמו בני אדם, להפגש שלוש פעמים בשבוע וללכת לסרטים ולהכין ביחד ארוחת בוקר ולעשות דברים שזוגות עושים, לא צריכים לחשוב במונחים של גורל. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר נדמה לי שהמושגים האלו, למרות התנגדותי הרציונלית אליהם, היו רדומים בי כל השנים ורק חיכו שמישהו יבוא וישפוך עליהם דלי מים כדי שיוסר מהם האבק והם יראו פתאום בבירור. ביסודי, כנראה, אני הרבה פחות worldling ממה שהייתי רוצה לחשוב; והכמיהה להילקח, להאסף על ידי וודאות גדולה, על ידי עוצמה מטלטלת-גוף של משהו, נמצאת שם משכבר הימים.
עכשיו, אחרי שהוא הופיע בחיי, כל אפשרות אחרת היא בלתי נסבלת; כל מחשבה על משהו שאינו גורל, על סיפור פושר של דייט ועוד דייט ואז אולי להרגיש משהו ואז אולי להרגיש קצת יותר וכן הלאה, מקוממת כמו המחשבה על לצרוך גלולות בטעמים במקום אוכל (נוסח שלושים וחמישה במאי). הוא גורם לכל מי שאינו-הוא להראות תפל, הוא גורם לכל רגש שאינו מה שאני מרגישה אליו להראות כמו תדפיס דהוי של משהו. אני חושבת שאני מבינה הרבה יותר טוב את אוריגינס ואת אקווינס; את ההרגשה שהעולם הזה הוא סוג של תרמית שצריך לשאת אותה בשיניים חשוקות. את משורר התהילים, עם 'טוב לי יום בחצריך' ו'כאיל תערוג אל אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך', ואני מוצאת את עצמי מזמזמת את היפחה הקלה והמתוקה, החסידית "צמאה, הוי צמאה, הוי צמאה, צמאה, צמאה לך נפשי/ כמה, הוי כמה, הוי כמה, כמה, כמה לך בשרי". אני כנראה, בכל זאת, אדם דתי משחשבתי.
ולעזאזל, למה אין לי כאן את 'אחת היא לי' של ט. כרמי בדיוק כשאני צריכה אותו, שיר שנפתח במילים
עכשיו כל הנשים - לא-את
וממשיך במילים
לא שאת שקולה:
אין בכלל כפות מאזניים.
ולבסוף, וזה בעצם העיקר:
אני יודע שזו אחיזת עיניים
אבל אחת היא לי
אין לי אחיזה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
