Home and its Double

עיון חוזר במערכת הקורסים שלי לרבעון המתחיל מחר (כן, כך אנחנו, לא שמעו פה על סמסטרים) גילה שהקורס באנתרופולוגיה של הרפואה שכה התרגשתי לקחתו איננו מסומן כסמינר, כמו שאר הקורסים שלי (לאמור: יושבים סביב שולחן ומהגגים וחובת ניהול השיעורים מוטלת במידה רבה על התלמידים) אלא כהרצאה (לאמור, והיה כהרצוֹת המרצה, התלמידים יושבים ומסכמים כמרץ ורק קול חריקת העטים נשמע). הנגזרת הבלתי נמנעת של הפרט הטכני הזה היא שבסיומו של הקורס מה שמצפה לי אינו עבודה, אלא בחינה. מחברת תכלכלה שאהיה אמורה למלא כך או אחרת בכתב ידי אגב הגבלת זמן. מיד צנח ליבי הישר אל חדר הכביסה הממוקם שלוש קומות מתחתי, ומיד אחר כך התחלתי לחפש לי בקדחתנות קורס אחר. נכון לעכשיו, לא מצאתי.

זו תופעה חדשה בשבילי: תמיד טענתי בבדיחות מה (אך ברצינות תהומית) שבתוך אדם שנלחץ כמעט מכל דבר, מופלא איך יצא שהדבר היחיד שלא מלחיץ אותי זה בחינות. בחינות תמיד הוציאו ממני שֵדה קטנה ונבזית הלהוטה להצטיין והכניסו אותי לדילוגי-אדרנלין חולניים לגמרי. אפילו לא רק בחינות בכתב: הייתי אחת מתלמידות הנהיגה הסתומות והכושלות ביותר שידעו כבישי ישראל. לקחתי בסביבות 140 שיעורים (ללא שמץ הגזמה) ובסוף כל אחד מהם ניכר היה שהמורה שלי חוכך בדעתו אם לומר לי 'חמודה, בשבילך - רק מוניות'. אחרי ניג'וסים קולוסאליים מצידי הוא השתכנע לתת לי לגשת לטסט, אותו עברתי, אם לתרגם באופן כושל, בצבעים עפים. זינוק וירטואוזי בעלייה, זיהוי משאית תקועה מרחוק ומעבר נתיב אלגנטי, והעיקר - חניה ברוורס בין שתי מכוניות, שפתיים יישק. מאז ועד היום לא הצלחתי לבצע חניה במקביל אפילו במקום שבו שתי משאיות יכולות להכנס בנוחות, ובאופן כללי אני מדירה את עצמי מעולם הרכב; אבל בבחינות יוצא ממני משהו אמביציוזי במיוחד.

אבל כאן, לאלף עזאזלים, לכתוב בחינה באנגלית?! הרי בשפה הזו אוטומטית נושרים ממני חלקיקי איי-קיו כאילו היו קשקשים שאני מנערת מראשי ואני מתייצבת על רמתה של תלמידת כיתה ג' אלא אם כן נותנים לי שפע זמן ותזאורוס. נו, פלטה מיק אנחה כבדה. שלום לך הציון המביך B, הגיע הזמן שנתיידד, אתה ואני. (לרגע אני חושבת: אלוהים אדירים, ואם זה יהיה C? ומעיפה את המחשבה מראשי בזריזות, אומרת לעצמי שאם זה יהיה C אני אדע את זה בזמן כדי לעזוב את הקורס לפני הקטסטרופה. אשרי המאמין).

כשאני מבוהלת או עצבנית, יכולתי להבין ולדבר שפות אחרות צונחת לתהומות שתחת האפס. לפני כשנתיים ומשהו, בשדה התעופה בברלין, בודקת בטחונית גברתנית בקשה ממני לבוא איתה הצידה. היא פנתה אלי בהתחלה בגרמנית, שפה שאני מבינה באופן בסיסי, בהחלט מספיק כדי להבין את המילים מהן הורכבה הבקשה שלה, אבל לא הצלחתי להבין ועשיתי תנועה מבועתת של "מה?" היא חזרה על הבקשה באנגלית, ובהיותי לחלוטין בסרט, גם אותה לא הבנתי. היא שאלה אם אני מדברת אנגלית והבנתי את השאלה, אבל שכה אחיה - לרגע אפילו לא זכרתי איך אומרים באנגלית 'כן'. אבל זו עובדה ידועה: ברגעי התרגשות או מתח או כאב, יחד עם הנימוס והגינונים, הליטוש והשכלתנות, מתקלפות מאיתנו גם השפות והזהויות שהעמסנו על עצמנו בדי-עמל. פרויד סיפר בדיחה (היה לו חוש הומור די קרשי, אבל בכל זאת) על אשה שיולדת ובעלה, כמנהג אותם הימים, פוסע בחוץ ושומע אותה זועקת מתוך כאבי הלידה שלה. בהתחלה היא קוראת "Ah, mon Dieu, que je souffre". אחרי חצי שעה הוא שומע "Mein Gott, Mein Gott, der Schmerz", וכשהוא שומע "Ahhhhhhhhhhhhhhhaaahhhhhhhhh!"  הוא יודע שהלידה התחילה. כביכול, מה שפרויד רצה לומר בגרסה הזו של הסיפור הוא שברגעים החשופים והפיזיים ביותר אנחנו חוזרים להיות קצת חיות. אבל האמת היא, שהבדיחה המקורית, כפי שסופרה בימיו של פרויד וצונזרה ושונתה על ידו מטעמים שיובנו מיד, היא שהקריאה השלישית, הקריאה הקדמונה, לא היתה זעקת ה'חיה' אלא "אוי ויי איז מיר!"

בגרסה הזו מקופל בחן רב תסביך השכבות של היהודי האירופאי, שכל שכבה שמתקלפת ממנו מרחיקה אותו מהמערב מזרחה. מתחילים מצרפתית, נסוגים לגרמנית, וחוזרים, ברגע האמת הביתה, ליידיש.

ואולי יש כאן יותר מזה. מילר טוען שהיהודי - כלומר הסטריאוטיפ היהודי, זה של הלכלוך, הגסות, חוסר העידון, תאוות הבצע, תאוות המין, כל מה שייחסו ליהודים לאורך ההיסטוריה - הוא בדיוק הדבר שהלא-יהודים פחדו שיתגלה בהם ברגע שיקלפו אותם מספיק. "היהודי נמצא שם", הוא אומר, "בתור תזכורת לאזרח המהוגן, הנוצרי, שתחת הנימוס, האיפוק, המנהגים הראויים והמידות הטובות, גם הוא עצמו בדיוק מה שהוא חושב על היהודי: חייתי וקדם-תרבותי".

קראתי את זה וחשבתי על ג'אניס. כן, ג'אניס מ'חברים', החברה המיתולוגית של צ'נדלר, זאת עם ה-Oh, My, God והצחקוק המעצבן, שצצה איכשהוא בכל עונה בתור אתנחתא קומית.

ג'אניס היא יהודיה, זה לגמרי ברור. הגסות שלה, הקולניות שלה, העובדה שאין לה בעיה לדבר על הדברים הכי בוטים בשפה הכי לא מעודנת - אבל לא שפת קללות רחובית אלא שפת יכנעס חסרת עכבות. אם לתת דוגמא מקרית, כשהיא מגלה שצ'נדלר ומוניקה מתחתנים היא אומרת לו: call me when this goes down the pooper (ואני למדתי שאפילו המילה toilet נחשבת להפרה בוטה של כללי הנימוס). חוסר הטעם שלה בלבוש, שהוא זול ומוחצן כאחד; חוסר היכולת שלה להבין שהיא לא רצויה, שהיא מקלקלת לחבורה את המרקם צח-הפנים והאסתטי שלה - הכל מעוצב, בדקדקנות מרשימה, סביב מבטא יהודי-אמריקאי כבד ומראה חיצוני מאוד, אם תסלחו לי, לא אפיסקופלי. שמתי לב לזה בשלב די מוקדם ותהיתי אם זה רק הדמיון הפאראנואידי שלי, עד שבעונה העשירית הם ציינו מפורשות ששמה המלא הוא ג'אניס ליטמן-גורלניק. (כן, נו, ראיתי מחדש את כל הפרקים בשבועות האחרונים. לא מתביישת ולא מתנצלת).

ולמה היא הפכה להיות דמות כל-כך אהודה בסדרה הזו, אחת כזו שצריך להחזיר לביקור שוב ושוב? נדמה לי שכאן בדיוק נכנס מה שאמר מילר. ג'אניס היא היהודיה הנצחית שהשישיה צריכה כדי להבדל ממנה. נכון שתיאורטית גם רוס ומוניקה יהודים, אבל העובדה הזאת שולית לחלוטין; היא מתגלמת רק בדמותו של יהודי-נצחי גרוטסקי נוסף, אליוט גולד בתפקיד אבא שלהם.

ה'חברים' הם כמובן נוירוטיים, מלאי חולשות, לא תמיד חכמים, נכנעים לתאוותיהם ומתפדחים בשלל דרכים - אבל הסדרה מבוססת על הרעיון שהם שייכים באופן קטיגורי ומוחלט, לא רק אחד לשני אלא גם ל'אנשים היפים' שבעולם. הסדרה הזאת עושה דבר מעניין (עליו היא זכתה לקיתונות של בוז): היא לוקחת אנשים שהם במידה רבה אנטי-גיבורים והופכת אותם לגיבורים אהובים על ידי עצם ההצגה שלהם כנאהבים על ידי אנשים אחרים (וכמובן, על ידי הצגת החיים שלהם כמלאי אסתטיקה וחן). אבל בעולם שבו האנטי-גיבור הוא הגיבור, איך מבדילים בינו ובין כל אחד אחר, איך הופכים אותו לרצוי ומיוחד ונערץ? חייבים להציב נגדו אנטי-גיבור שנבדל ממנו בדיוק בשני הדברים האלו: אנשים אחרים לא אוהבים אותו, והחיים שלו משוללי אסתטיקה וחן. וכאן נכנסת ג'אניס.

אני לפעמים ג'אניס. לא לעיתים קרובות, אבל זה קורה לי, שאני מוצאת את עצמי מדברת בקול מאוד רם או ללא הפסקה, או מפירה כללי נימוס או טקט בלי להרגיש (זה קורה כאן בלי להתאמץ יותר מדי), או מביאה אל פני השטח או השולחן דברים בוטים מדי כי בהם בעיני טמון הכיף ("גיליתי למה המים באסלה כל-כך גבוהים כאן!" הודעתי בעליצות לידידים ששתו איתי קפה לפני אי-אלו שבועות). זה סיכון שלוקחים כשחיים במקום מהודק ומרוכסן כמו אמריקה המוסרנית, ויותר מזה וחשוב מזה - זה סיכון שלוקחים תמיד כשמחליטים להשתתף, לא לשמור על דממה מסוגננת ומבט מעורפל, אלא לשמוח בחיים ובאנשים. וג'אניס, אהובה עלי במיוחד היא כי אוהבת את עצמה בדיוק עם התכונות האלו, וחושבת שהבעיה היא עם העולם ולא איתה. כשהיא מודיעה לג'ואי שהוא צריך לבלות איתה את כל היום כדי להתגבר על הסלידה שלו ממנה והוא אומר מבועת "all day?!" היא עונה בנונשלנטיות "yes, because that's how long it takes to love me".

אחד הדברים המעניינים בחוויית הישראליות בארצות הברית הוא הקיטוב בין איך שיהודים תופסים את ישראל ואיך שכל השאר, בהכללה גסה, תופסים אותה. בעוד היהודים רואים בה את ה"מדינה החמישים-ואחת", עבור מרבית האנשים היא מעוטפת בצעיפי המשי (המטונפים) של מה שנחום גוטמן כינה "המזרח הנאלח והנפלא". למרות מאפייניה היחודיים היא חלק מהקלחת (יש שיאמרו, מחבית אבק השריפה) ששמה המזרח התיכון, ובדרך ההשלכה גם עלי כישראלית, למרות נמשיי ולבנבנותי הגליצאית, מושלך משהו מהקסם המזרחי הזה. ועלי להודות שאני אוהבת את זה. דווקא האהבה שלי לקסם המזרחי הזה היא שמוכיחה יותר מכל כמה אני מערבית: האופן שבו אני מדמיינת את המזרח ומוקסמת ממנו הוא הכי 'אוריינטליסטי' -במובן הגנאי של המילה הזו - שיש. המזרח המדומיין שלי הוא חושני, צבעוני, אלים, מסוכן, מיסתורי, מפתה, מצחין וכו' וכו' - קלישאה גמורה. קליפורד גירץ, האלוהים של האנתרופולוגים, כתב בספרו על מרוקו שהמטאפורה המרכזית דרכה יש להבין את מרוקו (שבאופן אירוני היא דווקא ה'מאגרב', המערב, אבל נעזוב את זה) היא המטאפורה של הבזאר. וכך בדיוק מערבים חושבים על המזרח: הכל צבעוני ומושך את העיניים והאזניים והאף, הזול מעורבב ביקר, הטרי ברקוב, והרעיון של ההתמקחות שכולם רואים כחלק מחווית-השוק-המזרחי הוא הרעיון של איזון בין אגרסיביות לפיתוי.

אני אוהבת לקרוא תיאורים של המזרח; אני אוהבת מוזיקה מזרחית (לא ברמה כזו שאני באמת אקנה אותה ואאזין לה, אבל אני יכולה להיות מוקסמת ממנה ברמה שטחית לחלוטין כמשהו אקזוטי - כמובן, לא כשמוצמדות לה מילים בעברית). אני אוהבת את הרעיון של המזרח. מהמזרח עצמו אני כמובן מפחדת פחד מוות. אגב, בעיני 'עשו' של מאיר שלו הוא אחד הספרים הכי מדהימים שנכתבו בעברית בדיוק בגלל תיאורי המזרח שבו (את ספריו האחרים, ספרי 'הכפר' שלו, ממש לא אהבתי). האופן שבו הוא מתאר את ירושלים של תחילת המאה ה-20, ומצליח להעביר את האתסטיקה החולנית והרצחנית שלה הוא הדבר הכי לא קורקטי בעולם, ובדיוק סוג החוויות שאחת כמוני מתענגת עליהן: לשבת בסטנפורד נטולת הריח ולקרוא על המזרח (פעם שישית או שביעית שאני קוראת את הספר), ולא זו בלבד, אלא גם להתענג על הידיעה שאני באיזה שהוא מקום שייכת לשם.

יש לי חולשה אחת אדירה לפיוטים תימניים, רבי שלום שבזי וכאלו. אני מסוגלת להתרגש עד דמעות מ'אם ננעלו' של עפרה חזה (לא בגרסת הפופ של שנות התשעים, בגרסת 1978 שבה היא עדיין שרה בהברה התימנית), והשירים שהכי עשו לי את זה בדיסק האחרון של עידן רייכל היו העיבודים שלו ל'ביום השבת' ו'אם תחפצה'.

אפשר להתייחס לכל העניין בתמימות ולומר "איזה יופי שמשמרים את התרבות התימנית ונותנים במה לבחורה צעירה ומוכשרת או לחילופין לקשישים שכמעט נשכחו מן העולם לבטא את המורשת שלהם". אפשר (ולדידם של רבים גם צריך ) להיות היפר-ביקורתי ולומר שאין כאן אלא ניצול דוחה ואוריינטליסטי של אנשים תמימים שאין להם את ההון התרבותי להגן על עצמם - במקרה של עפרה חזה, ניכוס שלה על ידי הנרטיב הציוני, ובמקרה של עידן רייכל, ניכוס על ידי אלוהי הקפיטליזם והפלטינה. המקרה של התימנים הוא בעייתי במיוחד, בגלל שבאמת היה שיח שאחד ממשרישיו היה נתן אלתרמן, של לראות בתימני איזה סוג של יהודי מקסים וחינני שמוכן לעבוד בעבודות מלוכלכות ויש לו חכמת-חיים אנלפבתית שכזו ולהצטייד בו כנקודת-חיזוק טהורה ולא צינית לציונות.

ואני אוהבת את זה. אני אוהבת נורא את 'זכריה בן עזרא' ואת 'בכרם תימן' של אלתרמן. חולה עליהם. וזה הרבה יותר גרוע מלאהוב את רבי שלום שבזי, כי לאהוב את שירי התימנים של אלתרמן זה לאהוב את את איך שאשכנזים מדמיינים את התימנים, כלומר, זה בעצם לאהוב את האשכנזים, וזה, כידוע, אסור בתכלית האיסור.

אבל אני החלטתי להיות חופשיה לאהוב את זה, ולהיות חופשיה להיות מאוהבת במזרח באותו אופן מערבי-אשכנזי-אוריינטליסטי. ולא מתוך סוג של התעלמות ('אני יודעת שהתוכן נורא אבל מה לעשות, אני אוהבת את זה'). פעם זו היתה הגישה שלי, היום היא השתנתה. כך למשל ביחס לאהבתי לשירים עבריים: שירים שממש דוחים בעיני אידיאולוגית (כל מיני שירי הלל לטנקים כגון "ועולה וצומחת רעות גדולה/בין אדם לאדם, בין אדם ומכונה/ וחורקים שיריוני הפלדה/שיניהם בעקבי הדרך") - אותם אני כבר לא מסוגלת לשמוע. אבל שירים אחרים, למרות שאני יכולה להיות ביקורתית כלפיהם, נותרים יקרי ערך מפני שהם כן מייצגים לי משהו מעצמי. נניח, 'מסביב למדורה' של אלתרמן, שיר הלל לפלמ"ח. אני יכולה לדבר עד מחרתיים על מיתוס הפלמ"חניק ורעותיו החולות, אבל השורה "מול פניכם האומה על סיפו של הדרור משתחווה ובוכה, הבינוה" מרגשת אותי. דווקא בפומפוזיות המוטרפת שלה. בגלל שאין מה לעשות, פוסט ציונות והכל, אני חלק מהמיתוס הזה של השחרור והגאולה שבהקמת מדינת ישראל. הוא בדמי. ואשר לכל מיני שירים אוריינטליסטים ופסאודו שירי-רועים - כן, אני רואה את המעוות שבהם, אבל המעוות הזה (לאמור "בואו נהיה חלק ממהמזרח התיכון בתנאי שלא באמת נהיה חלק ממנו") גם הוא בדמי.

נראה לי שמה שאני מנסה לומר הוא משהו בגנות הדיאליזה, ניקוי הדם. אני מאמינה גדולה בלבקר את התרבות שלי, אפילו אדוקה, אבל נראה לי שמשהו שקורה להרבה אנשים הוא שהם נאלצים לשנוא את התרבות שלהם בעקבות הפעלת התהליך הביקורתי הזה (או מה שיותר סביר, הם שונאים אותה מלכתחילה). אני אוהבת את התרבות שלי ולא מעוניינת להפטר מהשורשיך-כבר-בתוך-תוכי שלה (מישהו פעם צריך לכתוב על המטאפורות האירוטיות בשיר הזה). וזה שאני אוהבת אותה לא אומר שהיא לא ראויה לגינוי על הרבה דברים, וגם לא שאפשר בהכרח להפריד (כי אי אפשר) בין האהוב ובין הראוי לגינוי.

ואולי אפשר לסכם את זה בזה שאני מתגעגעת הביתה. אני לא רוצה להיות בבית, אבל אני מתגעגעת אליו. גם אם זה לא נשמע הגיוני, מאיפה שאני נמצאת זה הגיוני לגמרי.

התחלתי לשמוע מוזיקה בגיל מאוד, מאוד מאוחר. עד גיל 14 לא היתה ברשותי אפילו קלטת אחת (ימי התבגרותי נחו בדיוק בתפר שבין תקליטי הויניל לדיסקים), והעובדה שבני כיתתי התנהגו כאילו שמיעת מוזיקה היא חלק אינטגרלי מהחיים ממש כאכילה ושינה מעולם לא הובנה לי. לשמוע מוזיקה בלי לעשות שום דבר אחר - הרי זה משעמם; לשמוע מוזיקה תוך כדי שעושים משהו אחר, כמו לקרוא או ללמוד - הרי זה מסיח את הדעת ובלתי אפשרי. אז איך זה בדיוק אמור להשתלב?

חיים באר כתב ב'חבלים' (פעם אכתוב על הספר הזה יותר באריכות) שאמו לא אהבה מוזיקה. למעשה היא ראתה במוזיקה צורה נחותה של אומנות שמבוססת על זיוף ומניפולציה. זו אמירה כל-כך מדהימה שאין לי אפילו את הכלים להתמודד איתה, אבל עלי להודות שעד כיתה ט' לערך חשבתי שלמרות ש'לאהוב מוזיקה' נחשב למשהו כל-כך טריוויאלי עד שבכלל לא מניחים שזה סוג של העדפה תרבותית (בשונה למשל מ"לאהוב ספורט") - כנראה שזה לא כל-כך מדבר אלי.

צעדי הראשוניים בעולם הזה היו מודרכים ומפוקחים, ונלווה אליהם אלמנט דתי משהו. הכל התחיל כשהמתכתבת הנאמנה שלי (התחלתי להתכתב עם מישהי דרך 'כולנו' בכיתה ו'  וההתכתבות החזיקה עד כיתה יא', לגמרי לא מבוטל. מעולם לא נפגשנו) שלחה לי קלטת של הביטלס. היא היתה מעריצה שהקדישה את חייה דאז לרביעייה וטענה שפשוט לא יתכן שנמשיך להתכתב בלי שאדע במה מדובר. כמובן, העניין לא היה רק המוזיקה עצמה, אלא כל מה שהיא סימלה: סיקסטיז, פציפיזם, עולם מגניב ונטול הורים, חולצות גזורות, חירות מחשבתית. כל זה. כמו שאמר ג'ים מוריסון, ההתמכרות הבאה שלי:

wild child/natural child/not your father's or your mother's child/ with hunger at her hills, freedom in her eyes...

החלטתי להתמסר ובמשך למעלה משנה הייתי אובססיבית-ביטלס לחלוטין. שלא יהיה ספק ששמעתי אך ורק אותם ולא שום דבר אחר. וכך קרה כשהחבר שלי בכיתה י' החליט שאני צריכה להכיר את ה-doors, וכך קרה כשהחבר שלי בכיתה יא' החליט שאני צריכה להכיר את פינק פלויד, וכשהחבר שלי בכיתה יב' החליט שאני צריכה להכיר את טורי איימוס. אם לא הייתי כה פעילה מבחינה רומנטית בתיכון יתכן שהייתי עד היום תקועה בסרג'נט פפר.

אבל הצבא הציב בפני עולם חדש: עשר שעות נסיעה באוטובוס מדי שבוע, שבלא ווקמן (השנה היא 1996. כבר היו דיסקמנים, אבל למי היו דיסקים?) היו דומות למאסר בפועל. ואז נכנסה מוזיקה לחיי ופסקלה אותם (מלשון פסקול) ונרשמה בעומקים, בעיקר בדמות של סוג של עצב שליווה את הנסיעות האלו תמיד, אבל גם אחרי שהצבא חלף עבר, מוזיקה נשארה רבת-עוצמה בחיי דווקא מפני שאני ממעטת יחסית לשמוע - אני בשום אופן לא מסוגלת לעבוד עם מוזיקה ברקע - ואולי אני ממעטת לשמוע כי זה רגיש מדי. אני לא אוהבת שנוגעים לי במקומות רגישים, למשל בכף הרגל. עוצמת התחושה היא כל-כך חזקה, שאני כמעט לא מסוגלת להבחין אם זה עונג או סבל.

מוזיקה, בגדול, עושה אותי עצובה. דרך העצב הזה אני מצליחה להבין (אולי, קצת) את תחושותיה של אמא של חיים באר כפי שהוא תיאר אותן. היא פועלת על הנפש שלי בצורה כל-כך מיידית, חסרת פשרות, שלפעמים זה יותר מדי. סוג העצב משתנה, כמובן, לפי השיר. למשל, 'פלוגה בקו' של מאיר אריאל הוא הדוגמא האולטימטיבית לעצב מתוק, כמעט ענוג בדיוק הצובט שלו:

"אני רוצה לפגוש אותה, פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל..." (תמיד השיר היפה הזה גורם לי לחשוב על האהבה הראשונה שלי בעמק-הירדן, ושאולי ה ו א  היה רוצה לפגוש אותי פתאום במקרה, אבל האמת: לא נראה לי).

ויש גם עצב מריר, כמו סטואי, כזה שמקבל את המציאות בשמץ כאב, אבל בסוג של גבורה. השיר הכי-הכי כזה הוא 'שטח ההפקר' (ולא בעיבוד הנוראי החדש שלו! רק בביצוע של גידי גוב). מספיק שאשמע את ה'והולך..' שלו בסוף השיר כדי שארגיש כאילו חתכו לי את הלב במספריים.

וכמובן, יש גם את העצב הקטלני, חסר הפשרות, המרוכז. יש כמה וכמה כאלו, אבל השיר שבאמת מביא אותי לדמעות בכל פעם שאני שומעת אותו הוא 'רבות הדרכים' של דניאל סלומון:

"רבות הדרכים לאהוב אותך,

ארוכה ביותר הדרך לשכוח,

אהבנו עמוק, אהבנו פתוח

אבל הכי בטוח

זה מרחוק".

נו באמת! תגידו, בחרת שירי פרידה ודיכאון, באמת מפתיע שהם עושים אותך עצובה. אבל גם שירים שלכאורה אין בהם מימד טראגי עושים לי את זה, אני פשוט לא יכולה להמשיג את זה היטב באופן מילולי בלי להשמע מגוחכת. זו פשוט המרוכזות של הרגש ששילוב של מוזיקה ומילים יכול להשיג. למשל, 'פגישה לאין קץ' או 'ערב עירוני'.  אלו ודאי לא שיר "עצובים" במובן הפשוט של המילה, אבל הם נוגעים בעצבים החשופים של כאב עמוק יותר. לא כאב הפרידה או הבדידות או הגעגוע, אלא מן כאב קוסמי כזה שלפעמים נובע אפילו מיופיו של היקום. כמו שאמר גדול המשוררים:

שקיעה ורודה על שפת הרחוב,

ורחוב כמנהרה של תכלת.

מי שיגיע עד הסוף

ירצה לבכות מרוב תוחלת.

המשפט הגאוני הזה - לבכות מרוב תוחלת - ממצה את הכל. לפעמים היופי העצמו, והתקווה שהוא מביא איתו, וההבנה היסודית הזו, כמה אנשים זה דבר שביר - כל זה, מביא לידי רצון לבכות.

הו, יש בהחלט שירים שעושים אותי שמחה ומעוררים בי ישר חיוך רחב. יש ויש. העניין הוא שאלו שירים גרועים. השירים שמשמחים אותי הם בעיקר שירים עם מילים בלתי נסבלות - או כי הן מיליטנטיות עד גועל, או כי הן אינפנטליות. להקות צבאיות (איך את יכולה לאהוב את זה, תמה ר' בשעתו, זה כמו לאהוב טנקים), פסטיבלי ילדים ('אתה שהחבאת לי את המחברת/אתה שמושך לי תמיד בצמות' וגו') והכי מהכל - קדם אירוויזיונים. ואם מישהו באמת מעוניין לדעת את השפל שטעמי ה'שמח' מגיע אליו, ילך נא ליוטיוב ויחפש את השיר 'ידידי' של להקת מנגו מהקדם של 1989. מילים כה מפגרות, העמדה כה דבילית ותלבושות כה מחרידות לא ראתה העין. ובכל זאת - משמח אותי ללא כל עיכוב. ככה אני: מחד, עצב קוסמי ותוחלת וכל זה, מצד שני - חדווה של טמטום. ולשני הקצוות האלו לא הייתי מגיעה בלי מוזיקה, כנראה. 

זה גורם לי לחשוב, לראשונה, שאולי כן יש דבר כזה, רגש דתי שמונע על ידי רגש דתי. אבל מאוחר עכשיו, ונשבעתי שאקרא עוד שלושים עמודים הערב. אולי מחר.