השמיים הם הגבול

החלטתי לכתוב בבלוג אחרי שנים.

אולי בגלל שיעמום או אולי בגלל רצון לחזור לימי כיתה ט'..

אני כל כך שונה עכשיו, התבגרתי, למדתי, אני מסתכלת על דברים בצורה שונה לגמרי.

זה מוזר לראות את הבלוג, את מה שכתבתי, את מה שעבר עליי.

לפעמים אני לא מעכלת שזו אני, שאני זו שעברה את כל זה,

הרגעים היפים, העצובים, הכואבים והמשמחים.

אני ממש רוצה לראות אותך, אפילו אם זה לדקה לתת חיבוק להריח את השער שלך,

לראות את החיוך שלך ולשמוע את הקול שלך...

היום כבר אף אחד לא מדבר על כאב, כולם מתנהגים כאילו עיכלו.

שעוד מעט עבר שנתיים והזמן עושה את שלו.

מדברים עלייך דרך זיכרונות.

בנינו איתו, היינו איתו, ראינו אותו...

ואני עדיין אוהבת, עדיין יש חלל ריק של אהבה שלך כלפיי..

ממשיכה הלאה אבל איתך, בכל רגע נתון.

במחנה, בהבטחה, בשיבוצים, בהופעה, בבגרויות, בארועים, בימי הולדת.

אני מתגעגעת, אבל מבינה