המשכתי הלאה. המשכתי הלאה מזמן. אבל לא סיימתי את העבר. לא סגרתי אותו ואני גוררת אותי עימי לכל מקום שאלך, לכל מקום שאתקדם. משהו שונה בי ואני לא מצליחה למפות את השינוי.

אני יודעת שאני רגישה אף יותר מפעם. מחכה לדמעות שיגיעו, יודעת שהפעם הן תגענה ואני מייחלת לבואן. מייחלת, בוכה ונרגעת עד העונג הבא. אני לא נפגעת יותר כמו בעבר. אני לא נפגעת שאחרי שליחת התמונה הצד השני מתנתק לו. לא יכולה לקבל את זה שאני לא נראית טוב, אני יודעת שאני כן. אני יודעת שאני סקסית ואני מודעת לכך שזו לא הבעיה. כבר לא מאשימה את מספר הקילוגרמים השוליים שמידי פעם באים לבקר, הם ילכו כלעומת שבאו. זה לא זה.

זה גם לא קשור ליכולת השיחה והאינטלגנטציה, לא פה הבעיה שלי. הבעיה היחידה שאיתה אני לא מצליחה להתמודד, כבר שנים ארוכות מנשוא, היא חוסר הבטחון. והמצב מחמיר ככל שהשנים עוברות. והבעיה מחריפה ככל שהזמן חולף.

לפני ארבע שנים חשבתי שעד גיל 28 אני בוודאות אהיה נשואה. אפילו חרטתי את התאריך בזכרוני, שאמור להיות עוד שבעה חודשים מהיום. אילולא אמצא את בן הזוג שלי בימים הקרובים, הסיכוי שנבואתי תתגשם שווה לסיכוי שאגיע לירח עד גיל 21. ואני מאוכזבת. פעמים בודדות העמדתי ציפיות כה ברורות, והפעם זו הולכת להתנפץ לרסיסים קטנים וכואבים שיחדרו לכל מקום בגופי, ישארו שם עד שיבנה סביבם גלד שיצטרף לאלה שהיו לפני ואני אמשיך. אבל רק בתיאוריה, כי בפנים אני נורא כואבת. הרסיסים הקטנים לא יוצאים ממני ולא נותנים לי לשכוח שהם שם. הם איתי כשאני קמה, הם איתי כשאני מרצה בפני הקהל, איתי כשאני נמצאת בישיבה והם איתי כשאני חוזרת לבית הריק, העלוב והמלוכלך שלי עד שאני הולכת לישון ואז הם מופיעים שוב בחלומות.

אני עומדת בתור שלא מתקדם עבורי, כל פעם אנשים חדשים מצטרפים לתור ואני באותו המקום. אני שנה שלמה עומדת בתור לאינשהו ולא יודעת איזה מספר אני או כמה מחזורים של מספרים עברו בזמן שאני בוהה בחלל וחולמת חלומות באספמיה.

אני עדיין יודעת שאני שווה הרבה יותר ממה שאני חושבת. אבל אני לא חושבת שאני שווה הרבה כמו שצריך כדי להתקדם.

אני צריכה חיבוק ומגע שלא היו לי כבר שנה שלמה וכואבת מנשוא.