סמייל.(:

שואפת לוואו?

או לא.!?

טוב אחרי מלא זמן,אני צריכה את הקצת התפרקות..

הכל מתבלגן,מתפזר,בחיים שלי לא חשבתי שאני אזדקק לעזרה הזאתי,או ארצה אותה, ואיכשהו הגעתי למצב שאני לא יכולה בלי זה. אבל לא כי אני רוצה להרגיש את האהבה והעזרה,רק כי ..אני באמת לא יודעת מה לעשות. נמאס.. נמאס מהכל. תסבוך של הכל ביחד.. זה לימודים(חרא ציונים),חברים(שאין),מכבי(נגמר החשק..לא הכיף,החשק.. . החניכים הדבר היחידי שמחזיק..) וזה פשוט..הכל.

הכל ביחד מרכיב פאזל אחד ענקי..אבל פאזל של חרא,פאזל שבא לי להקיא עליו. בחיים שלי לא חשבתי שאני אבכה ככה,בחיים שלי לא חשבתי שאני אתפרק ככה,ועוד מהסיבה הזאתי. המבחן האחרון במתמטיקה,היה רק הקש ששבר את גב הגמל הסופי.. כי נמאס לי מההרגשה הזאתי,ההרגשה של השקעה בלי תמורה,הרגשה של אני לא מספיק טובה,בכל תחום שהוא.

איך הגעתי למצב הזה? מה אני עושה מפה? אז התחלתי לעשות שיוניים. התחלתי לסדר דברים,התחלתי לשבת ולהשקיע..

אבל פשוט נמאס להרגיש שלא משנה מה אני אעשה..יהיה חרא.

קל להאשים תפורימון. אבל אני מאשימה את עצמי,כי אני הייתי אחראית. אופ,תסבוך מטורף..

וכבר נמאס לי שכל מילה שנייה שלי שאמרתי היום הייתה 'אני לא יודעת'.. נמאס לי להגיד שנמאס,

נמאס לי לקום כל פעם מחדש,

לאסוף על הכוחות הפנימיים שאין לי מושג מאיפה אני אוספת.. וליפול שוב. וחוזר חלילה.

הלוואי והכל היה נהיה יותר קל. הלוואי והכל היה חוזר לטיפה שנה שעברה.

בעצם לא. הלוואישהכל יתקדם מהר,ואני אעבור את הכל כ"כ מהר,ואצחק על זה אחרכך .

בנתיים,אני לא נותנת את המאה אחוז שבי בשום מקום,וזה אולי סוג של המצב האידיאלי כרגע,ככה ששום תחום לא עולה על השני.. אבל אני מרגישה רע. רע עם עצמי. שונאת להגיד אתזה,אבל פשוט..חרא תקופה,שלא נגמרת.

יאללה,מתמטיקה..המשכתי. נמאס לי להתכיין,נמאס לי לרשום פה כרגע.

שבוע..מקסים.

ואוו. ?