היוש! את הפוסט האחרון כתבתי לפני יותר משנתיים, ובסבב האחרון בצבא נזכרתי בבלוג הזה ובעובדה שהוא נכס צאן ברזל. יש פה דברים שטוב שהם פה. אני של פעם ממש מצחיקה את אני של היום. בציטוטים שבצד. אני צריכה לחזור לכתוב. הבקבוק שרוצה חיבוק זה שיר ממש מגניב. וכו' וכו'.

ממש השתנתי. יש דברים שקורים לי שאני צריכה להבין אותם יותר מעבר ללחיות אותם ולקיים אותם. אני צריכה לרצות את זה כדי שזה יקרה.

אני לוחמת. למה אני לוחמת? פאק. אני לוחמת כבר תקופה. הנשק שלי הוא הדבר שהכי קרוב אליי ביומיום, יותר מהמדים.

אבל היום יצאתי עם בת דודה שלי וראינו טד בקולנוע והיה לשתינו ממש כיף. ובקרוב רגילה. מה-8.11.

הבחירות ומחשבות על פוליטיקה מבלבלות אותי, שיחות עם אנשים על המצב (פלסטינים-יהודים-שטחים-אמונה-שלום-מלחמה-טרור-הם-אנחנו-כולם-קקי) מכניסות אותי לדיכאון, כאילו אין מוצא יותר. היו נקודות יציאה במהלך ההיסטוריה של המדינה, היו הזדמנויות טובות, ולא ניצלנו אותן. אבא טוען שצריך להחליף את העם כי העם טמבל. אנחנו מכניסים את עצמנו לדרך ללא מוצא. מה עושים? אפשר להתאבד ואפשר לעבור לאירופה. חייב להיות משהו אחר. תנועת תרבות מנסה ליצור שינוי תפיסתי של העם את עצמו ואת שכניו ואת המצב. במקום להחליף את העם, לתת לו עוד צ'אנס. להחליף זה בטח לשלם קנס ענק כמו בעסקאות עם חברות הסלולאר כשיוצאים מהחברה. זה בטוח ככה.

ואחרי כל הדיכאון והאופל ושאיבת הכוחות הנפשיים והרצון לחיות של כולכם - אסיים בכך שאני מקווה לעצמי להתחיל להבין דברים. לכתוב. לדבר יותר. לעקוב ולחבר. ולא להישאר עמומה כל כך עם עצמי. אפשר להעביר ככה חיים שלמים. מבאס. לא בא לי.