"הגיעו מים עד הנפש"

הם מחייכים, הם צוחקים..אבל בלבם שנאה..

טוב סה"כ זה הדדי..

המלחמה בדרום.. פתחה לכל ישראל את העיניים כי כשהמלחמה הייתה בצפון.. כל ישראל.. המשיכה את חייה כאילו כלום לא קרה.

בקושי דיברו על זה בחדשות, למרות שחברים קרובים שלי מהמרכז .. דאגו לי מאוד.

ואי כמה זמן עבר מאז אולי שנתיים.. סה"כ הייה קצת שקט.

אני זוכרת שבאותה תקופה התחלתי לעבוד במפעל.. מחוסרת עבודה..ונואשת להרוויח כסף..וכמה שיותר מהר.. האמת אני זוכרת אך שנכנסתי לאוטובוס והיו שם כל כך הרבה בני דודים.

אף פעם לא הייתי גזענית, למרות שהעדפתי לשמור מהם מרחק.. עם הזמן למדתי קצת לסמוך עליהם.

לפני כמה ימים נכנסתי למסנגר לדבר עם החבר.. ואז פתאום ראיתי בחור ערבי היחיד שיש לו מסן שלי מעבודה.. ואז רואה את התמונה שהוא שם בצד.

תמונה של ילד הולך על דגל ישראל.. זה זעזע אותי.. כאילו למה ציפיתי.. בטח שהם שונאים אותנו..

דיברנו ועל זה והוא אמר לי שהוא לא יכול לשנוא אותי..שאני ידידה הכי טובה שלו.. ובחיים לא היה פוגע בי... אבל באופן כללי הוא מצדד למה שהם עושים ליהודים... ובאמת הרגשתי שאני לא יכולה לדבר איתו.. התעלמתי וחסמתי לגמרי.

בתחילת שבוע.. כפרים סמוכים ועיר ערבית, ששכונת לצידנו.. הקיפו את העיר ..משני צידיה התחילו לזרוק אבנים.. והקימו הפגנות.

משטרה פיזרה ניידות בכל העיר, שמה מחסומים... ואת האמת דיי מפחיד כבר לצאת ל רחוב.

בעבודה קשה לי להסתכל בעיניים לאלה שאפילו הייתי מדברת איתם ודיי התיידדתי..

כבר קשה לדעת מי טוב ומי רע ומי יכול לתקוע סכין בגב בכל רגע.