אף פעם לא אהבתי שינויים.. תמיד אהבתי את הביטחון.. קרקע יציבה מתחת לרגליי.
התקופות הכי קשות בחיים שלי התאפיינו דווקא בשינויים, חיצוניים- פיזיים או נפשיים.
קשה לי לקום ולעזוב.. גם כשרע לי .. כי אני מפחדת משינויים מהתחלות חדשות, ממכשולים.
כמה פוסטים כבר הקדשתי למערכת יחסים שלי עם החבר, ואף פעם לא הצלחתי לפרוק את הכאב שלי באמת.
לפעמים אני חושבת למה בחרתי דווקא בו.. כי אני אוהבת אותו.. או כי אני מפחדת להישאר בלעדיו.
אולי זה סוג של הרגל של הביטחון הזה.. שאני כל כך מחפשת. . . אך לא מוצאת.
אולי אני חוששת שאף אחד לא יאהב אותי כמו שהוא.. אך כשאני חושבת על זה.. מה שווה כל האהבה הזאת.. כשהריבים, וויכוחים, קנאה, חוסר אמון.. כל אלה גוברים על האהבה על הרגש.
כבר לא מאמינה למילים רק למעשים. לא מבינה אך שני אנשים יכולים לגרום אחד לשני כל כך הרבה סבל, הרי אני לא מפסיקה לבכות בגללו.. בגלל הקטנוניות שלו.
אני מרגישה ששברו לי את הכנפיים..דמעות זולגות.. אי הבנות באופן תמידי..אני זקוקה לו .. לרגישות שבו.. אך כשאני רוצה לחבק אני מחבקת קיר .. קר ואדיש.. אומרים שגם לקירות יש אוזניים.. אך הקיר הזה כל כך אטום.
ניסיתי באמת שכן .. אך לא יכולה יותר.
אולי בהתחלה הכל היה נראה ורוד.. עכשיו כבר אי אפשר לפספס את האמת..