"הגיעו מים עד הנפש"

זהו פרח בר קטן, שפגש את האתגר של הסלעים ושל האבנים בדרכו החוצה לאור היום.

מוקף בהילה של אור מוזהב ובוהק, הוא חושף את המלכותיות של עצמיותו הקטנה.

ללא בושה הוא שווה לשמש הבהירה ביותר.

כאשר מתמודדים עם מצב קשה מאוד, יש לנו בחירה:

אנחנו יכולים לכעוס ולנסות למצוא מישהו או משהו כדי להאשימם בקשיים, או שאנו יכולים להתמודד עם האתגר ולגדול.

הפרח מראה לנו את הדרך, כשתשוקתו לחיים מובילה אותו החוצה מהחשכה אל האור.

אין כל טעם להילחם באתגרי החיים או לנסות להימנע מהם או תתכחש אליהם.

הם נמצאים שם.

הזרע אינו יכול לדעת מה יקרה, הזרע מעולם לא ידע את הפרח. והזרע אפילו אינו יכול להאמין שיש לו את פוטנציאל להיות פרח יפהפה.

המסע ארוך, בטוח יותר לא להמשיך בו, מכיוון שהדרך אינה ידועה, שום דבר אינו מובטח.

אלף ואחת הן סכנות המסע, רבות הן המלכודות- והזרע בטוח, נחבא בתוך ליבת הפרי הקשה.

אך הזרע מנסה, הוא עושה את המאמץ; הוא משיל את הקליפה הקשה שהוא ביטחונו, הוא מתחיל לנוע.

מיד המלחמה מתחילה: המאבק עם הקרקע, עם האבנים , עם הסלעים.

אין כל טעם להילחם באתגרי החיים או לנסות להימנע מהם או תתכחש אליהם.

הם נמצאים שם, ואם הזרע אמור להפוך לפרח אנחנו חייבים לעבור אותם.

היה אמיץ מספיק כדי לגדול לפרח שאתה אמור להיות.

אושו..