היום השאירו אותי 12 שעות .. בעבודה.. וזה אומר עוד 4 שעות נוספות..
אוףף שונאת לעבוד ככה.. אבל לא הייתה לי בררה..
חשבתי רק על זה שאין לי מכון כושר ביום ראשון אז לא נורא להישאר.. ממילא אין לי ברירה אחרת.
בדרך חזרה יצא לי לעבור ליד שני בנים בני עשר ככה..
ואחד אומר בהתלהבות: " בוא נלך בדרך שלי"
השני: " לא אני רוצה משם" באדישות
ראשון:" לא הדרך שלי יותר טובה.." לוחץ ולא מוותר
השני:"טוב" נכנע
ראשון:"הדרך שלי היא הכי טובה.. הכי מתאימה.. לנו הכי טובה להגיע לבית.." ממשיך לשבח את עצמו.
חשבתי באותו רגע.. שיש אנשים שכבר מהילדות מלאים בביטחון עצמי .. הם יודעים מצוין מה הם רוצים ולאן הולכים ויש כאלה .. שנשלטים ע"י אלה ששולטים בהם..שמוותרים בקלות .. אולי מסיבה שהם לא בטוחים בדעה שלהם .. ברצונות שלהם..אולי סתם אדישים לחיים.
חשבתי על הילד הראשון.. שהוא כל כך התעקש ללכת במסלול שלו.. וחשבתי לרגע שהוא היה פשוט מסתובב והולך לבד אם השני לא היה מסכים.. ויש את האנשים האלה שלא מוותרים אף פעם ..
הם מרגישים שהם תמיד צודקים והדרך שלהם הכי נכונה..
נכון לעכשיו זה מעלה בי הרבה מחשבות.. כי לפעמים זה מזכיר לי את עצמי בסיטואציות שנות .. אני יכולה להגיב כמו שני הילדים האלה.. והכי מעניין להבין אם באמת צדקתי או שסתם.. נלחמתי או וויתרתי מהר.
אוהבת אותכם,
תהילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~*~תהילה~*~