To Grow Up

מתחת לערימה של פתקים ודפים הציצה מעטפה, עליה כתוב באותיות ברורות ומודגשות- "לאמא". התלבטתי רבות האם להשאיר אותה שם, על השידה שבחדרה, הרי לא ידעתי איך תגיב, מה תאמר, איך תרגיש. היססתי דקות ארוכות עד שהחלטתי, הגיע הזמן.

יצאתי מהבית מפוחדת, לא רציתי לפגוע ברגשותיה, לא רציתי שתרגיש רע, שתיעלב. לא רציתי לחזור הביתה, להביט בעיניה, לספוג את תגובתה הבלתי צפויה. חששתי שהציפיות שלי לסליחה ולהפגנת חום ואהבה לאחר כל כך הרבה זמן יהפכו עד מהרה לריב אף יותר גדול. נשמתי נשימה ארוכה ופתחתי את הדלת, לא מביטה ימינה ושמאלה וצועדת בצעדים גדולים אל תוך חדרי, מתעלמת מכל מי שסביבי.

היא נכנסה לחדרי, אוחזת במכתב בידיה. היה בה כעס מסויים, אולי זה כעס על האשמות הרבות שלי כלפיה, אולי בגלל שהבינה שטעתה.

לא הבטתי בעיניה, ישבתי, רחוקה ממנה, מנגבת את הדמעות שצצו להן במהרה. שתיקה ארוכה הייתה בחדר, הייתי חסרת מילים. "כאב לי לקרוא את המכתב" היא אמרה, והדמעות שלי החלו לזלוג במהרה, וכעת אפילו לא ניסיתי לעצור אותם מלרדת.

לאחר דקות ספורות היא קמה אליי, וכשחשבתי שהיא בדרכה לצאת מהחדר- היא התקרבה אליי ונישקה אותי, ליטפה את ראשי, "שתדעי שאני תמיד אוהבת אותך" היא אמרה, בוכה, מנגבת את דמעותיה. "תחבקי אותי" הוסיפה ושתינו עטפנו זו את זו דקות ארוכות, חיבוק אמיתי, אחד כזה שלא רוצים שיגמר לעולם. סוף סוף זה נגמר, חשבתי לעצמי, סוף סוף הוצאתי את כל מה ששמרתי כל כך הרבה זמן בבטן.

אני משערת שהאומץ הזה פתאום לכתוב לה מה אני באמת מרגישה, הוא גם חלק מהשינויים שעברתי בתקופה שלא הייתי פה, הרי אם הייתם אומרים לי לעשות זאת לפני מספר חודשים- לא הייתי מסוגלת לחשוב על כך אפילו כאופציה. אחרי שכל זה נגמר, אחרי שקרה מה שקיוויתי שיקרה- אני גאה בעצמי וכל כך שמחה שעשיתי זאת- הקשר מתהדק מיום ליום, ומיום ליום האושר הופך גדול ועצום יותר.