הלוואי ש

היתה לי שיחת נפש כזאת אמיתית, עם מישהו שאני לא מרגישה שאני קצת מתביישת ממנו או שאני מפחדת ממה שהוא יגיב. שיקשיב לי ולא יפחד ממני, כמו רוב האנשים, ואפילו אם נגיע לבן ודניאל או יוקי... אני לא אהיה סתם עוד פסיכית בשבילו.

הלוואי ש

הייתי מבינה מה קורה לי, למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. מי אני בכלל. ולמה. שיט. למה אני כזאת חסרת טאקט וביישנית ולמה הבטחון שלי דווקא כן עלה בשבוע הזה ולמה אני שמחה ואז עצובה ואז שניהם בו זמנית. למה אני חושבת על מה שאני חושבת, ולמה המחשבות האלה לא הולכות.

למה אני לא נורמלית.

הלוואי ש

הייתי מבינה מה קורה מסביב. אני רוצה באמת להכיר אנשים. אני רוצה שיסבירו לי.

הלוואי ש

מישהו היה נותן לי חיבוק. אבל חיבוק אמיתי כזה, לא פארש.

הלוואי ש

בואו נבכה.

איך הכל נופל ככה?