אני דוורית. אני עובדת בירושלים באיזור קריית יובל. יש שם איזה בניין, שלא משנה באיזה שעה אני מגיעה לחלק בו דואר, תמיד יש ריח ממש טוב של אוכל. כל יום ריח של אוכל אחר. החלון של המטבח יוצא לכיוון הבניין, ממש מעל האף שלי, ממש מעל לאיפה שתיבות הדואר האכזריות.אני מחלקת את הדואר יום אחד, בבניין הזה ואני שומעת את הסבתא, שככל הנראה היא הבשלנית, מזמינה את הילדים לאכל, וכל מה שאני שומעת בתגובה זה "דיייייי תעזבי אותנו בשקט!"
באותו רגע הדבר היחיד שרציתי זה פשוט לפתוח את דלת הבית שלה, לפרוץ פנימה ולהכריז שאני גוועת ברעב.
היא התחילה להתווכח עם הילדים, שזאת שעת צהריים ושעכשיו אוכלים. והם, עסוקים בשלהם. אני עומדת שם, מחלקת דואר, הבטן שלי משמיעה רעשים של טרקטור מרוב רעב והם - הבני בליעל האלה - מסרבים לאכל מהאוכל הקדוש הזה.
ואז חברה שלי, פנינה, שעובדת יחד איתי והיא מסיימת תמיד איזה 10 דקות לפניי מגיעה. ושנינו מסניפות את האוויר כמו זוג סתומות. אם הריח כזה טוב, מעניין איך הטעם.
רק אם יכולתי להכנס לבית ההוא ולאכל את כל מה שבסיר, כולל את הסיר, את הצלחת ואת הנכדים, הייתי עושה את זה. >:"
חבל שאין לי אומץ לעשות את זה. ><