כאילו, ברצינות. זה הדבר היחיד שיכול להדביק כל כך הרבה גברים לטלויזיה.היה פעם אחת משחק וממש הייתי רעבה, וממש לא היה מה לאכל. הבית היה ריק, והיה צריך לעשות קניות.
אז אמרתי לאבא שלי:"אין אפילו קורנפלס! משהו! בוא לעשות קניות!"
בהתחלה הוא בכלל לא ענה, עד שנעמדתי מול הטלויזיה והצלחתי להסתיר רק חצי ממנה והוא סימן לי עם היד כזה "זוזי", אבל זה לא עובד עליי!
"אבא, אין מה לאכל!#$%!#$%!"
"יש קופסאות שימורים."
שתקתי. אכלתי אפונה וגזר.
~אתמול בשעת צהריים נהדרת נשלחת לי הודעה לפייסבוק מאמא שלי.
"תורידי ת'כביסה."
קולטים באיזה בית אני חיה? גם אין מה לאכל כי אבא עסוק בלראות טלויזיה וגם אני צריכה לשרת אותם בלהוריד ת'כביסה שלהם.
חבורה של שמנים.
אבל אני אוהבת אותם. XD"
הייתי בסופ"ש בצפון, היה כל כך טוב שם חוץ מקטע אחד. שכחתי את הכפכפים שלי בבית (לנהוג עם כפכפים זה לא נוח, ואם אני לא לובשת נעלי ספורט אני לא מגיעה לקלאץ' עד הסוף אפילו שהכיסא הכי קרוב).
הכפכפים! הו הכפכפים!
ייסורים לאורך כל שעות היום! אז כשנכנסתי למים זה היה כזה:"אאו, אאו, אאו." עד שדוד שלי, הועיל בטובו להרים אותי כמו בלוק ולזרוק אותי למים. נתלתי על איזה מזרון ים שלנו ונרדמתי עליו עד ששמעתי בקטנה כזה:"רעות, רעות! רעוווווות"
לא הייתי רחוקה מהחוף, אבל מה שכן, אני חצי יבשה על המזרון ו...בן דוד שלי הנאחס הזה "אני רוצה ת'מזרון אעעעע אני ילד קטן."
אז הפלתי את עצמי למים וחטפתי כאפת קור כזאת. אתם בטח מכירים את זה כשנכנסים לבריכה והיא ממש קפואה.
הו. וממש עכשיו אני מגלה...הממתקים שאחותי הביאה לי...הם נעלמו. ולא אני אכלתי אותם. ומי שאכל אותם אפילו לא טרח לזרוק את השקית לפח.
יש לי כל כך הרבה משפטים לאתר "החיים שלי בזבל"
למרות שהם ממש לא~
תתעלמו מהתלונות. מגיע לי קצת.
וחוצמזה, עוד 4 שנים יגיעו התלונות שוב, הריי...יהיה מונדיאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mufleta~
