אני לא בחורה קטנה. אף פעם לא הייתי. אבל גם לא הייתי בחורה גדולה מאוד. באמת שלא.

המקסימום מידה שהייתי בג'ינס הייתה 46, אני בסך הכל 1.65, אני לא באוברוויט מטורף, אף פעם לא הייתי.

כל חיי גידלו אותי ש"שמן זה לא יפה".

כלומר, אם דניאל שמנה, היא לא יפה.

כן, זה לא לגיטימי, בטח שלא בעידן הבודי פוזיטיב.

סבתא שלי אושפזה שבוע שעבר, ומאז הדודים שלי במשמרות איתה, היא חייבת השגחה מתמדת. אני תפסתי השבוע משמרת, והיום בשישי, באתי עם אבא שלי.

קרו פעמים בעבר שאבא שלי העיר לי על המשקל, אבל בעקיצות ואף פעם לא אמר לי במפורש שאני שמנה.

דמיינו סיטואציה, שבה אני אצל סבתא שלי ואבא שלי מביא מגש בקלאוות וקינוחים אחרים.

אני יושבת ואוכלת להנאתי, ופתאום סבתא שלי אומרת "די,תפסיקי, את אוכלת יותר מדי".

עכשיו, זה לא חדש שסבתא שלי אומרת שאני שמנה ואני לא מתייחסת אליה. באמת.

אבל פתאום דודה שלי הצטרפה אליה ונהיה עליהום מסויים עליי.

אני מודה שזה הקפיץ לי את הפיוז והרגיז אותי ממש.

אמרתי להם שלא ייכנסו לי לפה ולגוף והן בשלהן, ממשיכות,מתעקשות,מול אבא שלי ושני דודים אחרים ששותקים. מסתכלים ושותקים.

אני מתגוננת והם שותקים.

זה היה מעליב.

זה היה מקומם.

זה היה מרגיז.

מי שמכן?

אתן לא דקיקות, מי שמכן?

מי שמכן להגיד לי, לשפוט אותי, להחליט לי מה לאכול????

מי אתן בכלל????

זוג חוצפניות.

זו הפעם הראשונה שאי פעם אמרו לי "אל תאכלי", שעוד עשו לי "נו נו נו" על זה שאכלתי, שעשיתי דווקא והכנסתי לפה אוכל בפרנציפ, ושנעלבתי, נפגעתי וכעסתי ככה ברמה הזו.

אני לגמרי בתוך הפגיעות שלי ואני לא מקבלת התנהגות כזאת.

מי אתן שתגידו לי ותחליטו עליי?

אני בחורה בת 28, אף אחד לא יחליט לי. רק אני אחליט לי.