אז בהמשך לפוסט שכתבתי בשישי האחרון, הרגשתי שאני חייבת להוציא את מה שעל ליבי בדיוק באותו הרגע שזה קרה ולהוציא את זה החוצה.

עזבו שהייתי ילדה קטנה ו"התמרדתי" אל מול יושבי החדר בנושא.

ועזבו שקלטתי את אבא שלי מקטין את זה ממש אל מול הדודים שלי, סוג של מאחורי הגב שלי. 

אני בתוך הפגיעות שלי (והיא משמעותית!), אבל רציתי לכתוב על משהו אחר בכלל.

כמו שכתבתי - סבתא שלי הייתה בבית חולים וכולם עושים עליה עכשיו משמרות בבית שלה.

בשעה טובה גם אבחנו מה יש לה וזה לא כזה פשוט.

מהבחינה הפיזית - כנראה איזשהוא לחץ על עמוד השדרה.

מהבחינה הנפשית - דיכאון משמעותי שלא טופל שנים ודמנציה.

כן, סבתא שלי בת ה93 מתחילה להיות דמנטית וביחד עם דיכאון מתמשך שלא טופל מעולם (כי היא אישה פרימיטיבית מאוד), זה מתכון לאסון ושום דבר טוב לא יוצא מזה.

זה ישמע נוראי,

אבל אני חושבת שהדודים שלי וגם אבא שלי ירגישו הקלה גדולה ברגע שהיא תיפרד מאיתנו.

היא אובדנית כבר שנים. היא רוצה למות כבר שנים. מאז ששני הדודים שלי מתו.

שמונה ילדים אחרים לא מספיקים לה, היא מתמקדת בשני אלה שמתו כבר קרוב לעשור.

אני אוהבת אותה, אבל אף אחד לא רוצה לחיות במצב הזה - כשאתה חוזר על עמך כמה פעמים באותו משפט, מסתובב עם טיטול, אנשים שצריכים לקלח אותך....

במקומה הייתי מבקשת זריקת מוות, פעם אחת ודי.

כן.

זה נורא להגיד ולחשוב דבר כזה.

אבל בואו לא נשחק אותה.

אף אחד לא רוצה לחיות בתנאים כאלה, גם אם יש לי בית משלי ומספיק כסף לחיות כמו קינגית.

אז יש כאן ערבוב של דמנציה, דיכאון וכאבים פיזיים שמקרינים על כל הגוף.

אני לא בטוחה אם אני כועסת, עצובה או פשוט שלמה עם העובדה הזו.

אין לי את הצורך לבכות.

ובאותה נשימה לאחרונה כל דבר בערך גורם לי לבכות.

אז אולי זה לא נכון להסתכל על זה ככה.

אני לא יודעת.

אני קצת מבולבלת.

ועדיין כועסת ופגועה.