אני לא יודעת אם כתבתי את זה עד כה,

אבל יש לי כל מה שבן אדם צריך בחייו, לפחות עד גיל 28 בו אני נמצאת ומשהו חסר לי.

יש לי עבודה טובה, משכורת סבבה, תואר ראשון, תיכף שני. יש לי יציבות בחיים, כלכלית. וגם יש לי משהו שאין להרבה צעירים שלצערי אני לא יכולה לפרט כאן מטעמים כאלה ואחרים.

חוץ מזוגיות יש לי כמעט הכל ואני לא בטוחה שזוגיות גם זה מה שחסר לי.

ואגב זוגיות, יצא לי לדבר על הנושא שאעלה עכשיו אתמול עם בחור באפליקציה מסויימת.

אני אוהבת את עצמי או לפחות משתדלת לעשות את זה.

אוהבת את זה שהצלחתי לכאורה "כנגד כל הסיכויים".

לא האמינו בי בבית כדי שאצליח בגלל שהייתי נערה מרדנית שהכיתה לא עניינה אותה.

זה גם מה שמביא אותי להבנה עם הזמן שההורים שלי פשוט פרימיטיביים מאוד.

גם בדרך בה הם מראים נכונות, גם בדרך בה הם מראים חיבה ובעיקר בדרך בה הם ביססו את המקום שלנו כילדים בעולם הזה.

כשהבנים נחשבים יותר מהבנות ואני לא יכולה להגיד שהם עצרו אותי. להיפך, הם תמיד ניסו לתת לי את כל הכלים כדי להצליח, הכל היה שם לידי רק כדי שאהיה מוכנה ואקח.

אבל באמונה שלהם - הם פשוט לא האמינו שזה יכול לקרות. הם לא האמינו שאעשה תואר ראשון, בטח שלא תואר שני ועוד יחסית ריאלי, הם חשבו שהמקצוע שבחרתי (תקשורת ושיווק) הוא מקצוע לא רציני ולא יציב. חשבו שהשוק רווי (כי הם בטוח יודעים הכי טוב כשהיא לא עובדת והוא לא בעל זיקה לעולם הזה מבפנים) אבל לא משנה. נשים את הנושא הזה בצד כי זה באמת ליום אחר.

בחזרה לנושא - אני טענתי שהגברים בישראל יותר מדי פרימיטיבים כדי לקבל אישה חזקה, עצמאית ודעתנית.

זה לא סוד שהרבנות בעיניי זה מוסד מזעזע שכף רגלי לעולם לא תדרוך בו ואני לא אעבור בו מרצון לעולם.

וילדים.. טוב יש לי קונפליקט עם זה. כרגע אני לא רוצה להיכנס להיריון.  ז"א, אני לא רוצה לחרב את הגוף שלי בשביל מטרה שאני לא בטוחה שאני רוצה ב100% ויותר מזה, אני לא רוצה לקחת אחריות עם עוד יצור חי שיכול להערים עליי הרבה קשיים, וכרגע אני לא מעוניינת בזה.

יש הרבה גברים שלא מעוניינים לנהל איתי אינטראקציה בעקבות העובדה שאני אומרת שאני לא רוצה לעבור ברבנות או שאני לא רוצה ילדים.

לפחות כרגע.

אני רוצה להתמקד בעצמי, להיות הגרסה הטובה ביותר שלי, להצליח, לשאוף, לייצר מטרות חדשות ולהרגיש מצויינת.

זה כזה נורא?

חוץ מזה, אני לא חושבת שאוכל לאהוב מישהו אחר אם לא אוהב את עצמי.

שזה דווקא נראה לי מאוד לגיטימי.

חלק מלאהוב את עצמך זה גם להבין את המגבלות שלך מצד אחד, ומצד שני גם להשקיע בעצמך.

אני משתדלת לטפח את עצמי במקומות שאני חושבת שיועילו ושטובים שלי.

אני משדלת להגיד לעצמי כל הכבוד. שאני גאה בי. שאני טובה ושאני יכולה לכבוש כל פסגה שארצה.

תמיד הדרכים היו קשות לי, זה לא סוד.

ולמען האמת, היום אני די בסדר עם זה. 

אני מבינה שהדרך תהיה קשה ועקלקלה, אבל בסוף אני אשיג את מה שאני רוצה.

אבל למרות שיש לי כל מה שרציתי עד גיל 30...

משהו חסר.

אני לא מרוצה.

לא מרוצה מספיק.

ואני באמת לא בטוחה שהזוגיות זה מה שחסר לי.

אז מה כן?

בהערת שוליים אגיד שאני יודעת שזו תופעה רווחת בין בני גילי, רבים וטובים הגיעו להישגים משמעותיים ופשוט לא מרוצים מהמקום שלהם.

המקצועי, האישי.

אולי מה שאני מחפשת זה באמת שקט נפשי.

היציאה מהבית שתתן לי את הנתק האמיתי מהמשפחה שלי, שיתן לי את השקט הזה שאני כל כך רוצה וצריכה.

שאני לא אצטרך לבשל ולהתארגן לארח כל שבועיים את האחים שלי שאני גם ככה לא כל כך רוצה לראות.

אולי זה מה שחסר.

שקט.