מה יש לאנשים שהם מתעלמים מהמילה "כרגע"?

למה היא מילת גנאי?

למה להגיד "עכשיו זה מה שאני חושב" זה לא ברור או לא בסדר?

כי כל דבר צריך להיות מוחלט?

כרגע, זה המוחלט.

כשמשתמשים במילה "כרגע" הכוונה היא לעכשיו. נכון לרגע זה, לעת הזאת.

כשמשתמשים במילה "בעיניי" או "לדעתי", הכוונה היא לדעה האישית שלי, מה שאני חושבת.

אז למה כשאני אומרת את מה שאני חושבת, בעיניי, לגבי הסיטואציה הנוכחית, של עכשיו, כרגע, מי שמנהל איתי את השיח מתעלם מה"כרגע" או מה"בעיניי"? 

אני מקפידה להגיד כרגע ובעיניי. כי מה שאני חושבת עכשיו הוא לא מה שבהכרח אני אחשוב מחר.

אנחנו משתנים כל יום קצת, לכל מני כיוונים חדשים ומשונים, נחמדים ופחות.

מייצרים מגננות, מורידים מסיכות, וכמה שרציתי שחיי יהיו מוחלטים - או שחור או לבן, ולא משנה כמה אשתדל להתנהג בהתאם לכך, זה פשוט לא זה.

זה לא עובד, אין או שחור או לבן.

וזה מגיע ממי שדוגלת באו שחור או לבן.

רואים?

לפני מעט זמן הייתי בטוחה שיש או שחור או לבן. אין אפור, אין אמצע, אמצע זה לא טוב, אמצע זה מבלבל.

והנה, אני, זו שלא מאמינה באמצע, חושבת שיש אמצע. מרגישה בנוח להסתכל על דברים לפעמים באמצע.

מותר לנו להתחרט.

אבל כדי שלא יעשו לי חשבון, "כי אמרתי" משהו שהתכוונתי אליו באותו הרגע ושיניתי את דעתי עליו בהמשך, אני תמיד אומרת "כרגע".

כרגע, אני לא רוצה ילדים.

כרגע אני לא מוכנה להרוס את הגוף שלי בשביל התחייבות שאני אפילו לא רוצה. כרגע.

המחשבה על ילדים עוברת לי המון בראש בשנים האחרונות, כי כל הזמן לוחצים אותי מהמשפחה המורחבת שצריך משפחה, שצריך ילדים.

אבל ההכלאה שלי לזוגיות היא אחרת.

בדימיון שלי יש לי בן זוג שאוהב אותי כמו שאני, בגודל, במנטליות ולא מנסה לשנות אותי.

בדימיון שלי יש לצדי גבר שמכבד אותי ועושה למעני.

בדימיון שלי יש לצדי גבר שנמצא לצדי באש ובמים.

בדימיון שלי אנחנו מתווכחים הרבה על סוגיות מהותיות ומתעקשים להתווכח כדי לפתור את הסוגייה.

בדימיון שלי, יש לי ילד מאומץ. ואולי אחד משלי.

בדימיון שלי אני נאהבת, אוהבת, מאוהבת ומחויבת.

הדימיון שלי לא כולל גורמים חיצוניים לאהבה שלי - לא רבנות, לא משפחה, לא אף אחד.

בדימיון שלי זו אני ובן הזוג שלי, מפרגנים בקול, מדברים בכנות. מרשים לעצמנו להראות את הפגיעות שבנו. לא חוסכים כאבים אחד מהשניה ומייפים את הדברים. מפרים אחד את השניה, מתפתחים זה לצד זה. תומכים אחת בשני.

בדימיון שלי, אני אישה חזקה, עצמאית, קרייריסטית ולצידי גבר חזק, עצמאי, קרייריסט ששם לנגד עיניו את החלומות שלו ורץ לעברם.

בדימיון שלי, יש לי משפחה.

בדימיון שלי, המשפחה הזו הרבה יותר טובה משלי. פתוחה, מתקשרת, לא חוסכת, יודעת לתווך את תחושותיה, לא מסתירה שום דבר, אוהבת, מלוכדת. ובאמת כזו. לא מצג שווא.

בדימיון שלי אם המשפחה שלי מתפרקת, היא מתפרקת בצורה טובה ומכבדת.

היא שומרת אחד על השני, מבינה את הסיטואציה וראציונלית. לא נגררת למלחמות עלובות. 

בדימיון שלי אם המשפחה שלי מתפרקת, יש שלבי פירוק ידועים מראש וכולם מסכימים עליהם.

כי אני רוצה לדעת ולהחליט איך אני נכנסת לתוך המשפחה ואם צריך לצאת ממנה, אז אני רוצה לדעת ולהחליט מראש איך אני יוצאת ממנה ולא בשעת כעס.

בדימיון שלי, הילדים שלי יאהבו אחד את השני. יגנו אחד על השני מגיל צעיר.

בדימיון שלי בן הזוג שלי הוא אבא פעיל ולוקח חלק שווה בנטל גידול הילדים.

בדימיון שלי, בן הזוג שלי שווה לי ואני שווה לו.

אנחנו ביחד שווים נגד כל העולם.

בדימיון שלי יש לו אינטיליגנציה רגשית מפותחת, הוא מבין מה אני צריכה בלי שאומר.

בדימיון שלי (וגם מחוץ לו), אני מחוייבת, אני 100% תומכת, מוצאת את הדרכים ומתאמצת, ומחזירה באותו המטבע לבן הזוג שלי. כי מגיע לו. לפחות בדמיון שלי.

וכל זה, כרגע.

אולי בדימיון שלי מחר, לא אראה את אותה תמונה יפה והגיונית.

אבל זה הדימיון שלי. כרגע.