כשהייתי בת 12 קיבלתי שרשרת מסבתא שלי לכבוד בת המצווה.

שרשרת חמסה מזהב אמיתי, שכשהייתי בת 12 היא הייתה נראית עליי כמו גורמט.

אבל אתם יודעים, גדלתי והיא גדלה יחד איתי.

זו האמונה במשפחה, לכבוד ציון דרך משמעותי צריך לקבל תכשיט שילך איתך, גם אם תגדל לתוכו והוא לא יתאים בדיוק באותה העת.

אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אני מרגישה שהשרשרת הזו היא המגן שלי.

פעם אחת היא נשברה לי ותוקנה, פעם שנייה אבדה ביום שטח בצבא כשהייתי מפקדת ואחרי חודש וחצי, המפקדים שלי נתנו לי את האפשרות ללכת לחפש אותה, ושם היא הייתה. בצבצה לה.

יש בה משהו שתמיד חוזר אליי.

הרגשתי שהחזרה שלה הייתה מלמעלה. שלא יכול להיות שאחרי חודש וחצי היא עוד נמצאת באותו המקום, לא חשבתי שהיא אי פעם תחזור אליי בכלל.

השבוע הורדתי אותה כי היא הפריעה לי בטיפול שעשיתי בצוואר והרגשתי חשופה.

חשופה לעין הרע, חשופה לדברים רעים שיכולים לקרות, פשוט הרגשתי חשופה.

תחושה בלתי נסבלת ומפחידה מאוד.

אני כל כך קשורה לשרשרת הזו.

לא בהכרח בגלל שסבתא שלי היא זו שנתנה לי אותה.

אני לא יודעת להגיד בדיוק למה.

אבל אם היא לא עליי, אני אוטומטית בפחד.

כל מי שרואה אותי עונדת אותה, נפעם מהעגילים התואמים שקניתי לקראת הגיוס עם אמא שלי.

בשתיהן משובצות אבני אופל תכלת.

שאבני אופל הן ממש סימן היכר שלי.