אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל.

רציתי לכתוב על זה שבעשור האחרון יצאתי לכמויות מטורפות של דייטים, אבל שום דבר לא השתווה לדייט של אתמול.

יש לי טינדר כבר המון שנים, אני נמצאת בהמון פלטפורמות של היכרויות.

היו שנים שמאוד רציתי זוגיות, היו שנים שרצו אותי ואני לא רציתי, והיו שנים שפשוט חיפשתי סטוצים או משהו פיזי חסר משמעות לאורך זמן.

בשלוש שנים האחרונות משום מה אני מחפשת משהו אחר.

טוב, אני לא חושבת שזה השלוש שנים האחרונות, אבל אני חושבת שמתישהו קרוב לפרוץ המגפה בארץ, הבנתי שחופשי זה לגמרי לבד זה אחלה, ואני צריכה ללמוד לאהוב את הלבד שלי, אז עשיתי את זה.

ב2017 עשיתי יורוטריפ באירופה כי השתחררתי מהצבא, עבדתי שנה וחששתי לטוס רחוק לבד. הנסיעה הזו התגלתה כהצלחה רבה מהרבה בחינות. ואז ב2019, (כמעט 2020) אבא שלי קיבל התקף לב, זה היה ערב שאני חושבת שאזכור לעולמי עד. אבל לפני שזה קרה, סגרתי טיסה לברלין.

מי שבעיקר ליוותה אותו בתהליך ההחלמה וההסתגלות למצב החדש הייתה אני, בלסדר לו את התרופות ולנהל לו את שגרת היום בהתחלה. ועוד כשהוא היה בבית החולים, התלבטתי אם לנסוע לברלין.

זו הייתה תחילת שנה ג' בתואר הראשון והכל היה כבד עליי, הרגשתי שאני נחנקת יחד עם המצב הבריאותי שלו ושיתפתי אותו.

הוא מבחינתו אמר שברור שאני נוסעת ושזו בכלל לא שאלה. שהכל בסדר והוא יהיה בסדר.

בלב כבד נסעתי לברלין, לחברה שלי.

הייתי צריכה את השקט.

היא הייתה עסוקה בעבודה ואני באתי להתחרדן אצלה בדירה.

בטיול הזה הבנתי כמה אפשר להיות לבד גם בביחד אבל איזה לבד מבוקר ונעים זה.

הנוכחות שלי עשתה לה טוב והנוכחות שלה עשתה לי טוב.

יצאתי, טיילתי לבד, עשיתי כיף. באמת.

חזרתי עם קצת יותר אוויר.

ולמה אני כותבת את כל זה בהקשר של דייטינג...

בעיקר בגלל שזו בערך התקופה שבה הבנתי שאני צריכה שינוי בחיים.

שאני מוכנה לשינוי בחיים.

ז"א, שאני מוכנה למשהו אישי-רגשי והחסמים שלי ירדו.

זה היה שלב ראשון בדרך להבנה הזאת.

במבט של שנתיים קדימה,

יצאתי אתמול לדייט.

בחור שהוא כל מה שאני לא מדמיינת לעצמי.

אמריקאי, אבא יהודי, אמא נוצריה. עולה חדש (יחסית) שנמצא בארץ כמעט 4 שנים. גר בדירת שני חדרים מאולתרת ברמת גן - ספק בני ברק.

במצב מורכב כלכלית בגלל הקורונה, מאוד לא הטעם שלי בגדול.

על פניו, הדייט הזה לא היה אמור להתקיים. ואני מודה שחיפשתי כל תירוץ אפשרי כדי לבטל את המפגש הזה.

הוא מאוד רצה לפגוש אותי, אני מאוד חששתי. בגלל השפה, בגלל הסיטואציה, לא ידעתי איך לאכול את זה.

לא יודעת, משהו לא הסתדר לי.

בסוף אמרתי "יאאלה, בואי נסיים עם זה". (כמה עלובה אפשר להיות?)

מעט בעברית, הרבה באנגלית, שוברת שיניים ומצליחה לתקשר בצורה מצויינת, ישבתי שעתיים, דיברנו, על הכיסא במטבח-סלון-חדר עבודה שלו. 

מנהלים שיחה, ברגע שיש קצת שקט הוא ישר מעלה נושא חדש, מציע מסאז' (ולא מכוונת זדון) ואני מסכימה.

אני רוצה להגיד שזו הייתה חוויה טובה, הוא היה עדין, אכפתי, מתעניין, מאוד פתוח.

וכשהתעקשתי על משהו הוא הבין אותו, לא כעס.

הרגשתי שהוא לא שופט את הגוף שלי. שהוא ממש חוגג אותו לשם שינוי.

ובאותה נשימה,

כל מה שתיארתי שהוא במצב כלכלי מורכב, שהוא גר בדירת שני חדרים מאולתרת (רובה גבס בצורה מאוד מוזרה) והוא בעיקר הריח לא טוב. כאילו לא התקלח איזה יומיים.

היה לי כיף איתו. באמת.

הוא בחור מקסים.

לא נייד, שזה גם הפריע לי אבל הוא באמת בחור מקסים.

היה לי כיף איתו.

ועדיין יצא לי מהפה המשפט "אני לא בטוחה שניפגש שוב".

ראיתי את ההבעה שלו משתנה למרות שהוא אמר שהוא לא מתבאס ושהוא לגמרי מבין שמבחינה לוגיסטית זה עלול להיות מורכב ושזה גם קרה בעבר ושכל אחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו וזה לגיטימי.

היה לי כיף איתו.

ואני לא חושבת שאפגוש אותו שוב.

אני לא רוצה לשנות אף אחד. אני לא במקום הזה, זה לא שאני רוצה להתעסק בו.

הוא אמר שהוא מכוון לקשר רציני, הוא נראה אחד כזה. הוא מתנהג כאחד כזה. גם אני מוכנה לזה. אני רוצה גבר שסגור על עצמו ועל חייו. לא חייב להיות מבוסס כלכלית, אבל צריך שיהיה לו כבר משהו ביד, כמו שלי יש הרבה דברים ביד.

אני לא חושבת שאפגוש אותו שוב.

ועדיין,

היה לי כיף איתו.

אז אולי כן?