כבר 8 שנים שיש סביבי רעשי רקע.

הגירושים של ההורים שלי, אחותי שצריכה אותי כל הזמן כי הוא לא רוצה להיות לבד או כל הזמן רוצה תמיכה, אח שלי הגדול שתופס את הצד של אמא שלי ומחייה אותה בחיי, אח שלי השני שמשחק אותה האו"ם אבל לא באמת מתנהג ככה.

אבא שלי שמרגיש צורך לשתף בקשיים שאמא שלי מעבירה אותו ואמא שלי שאני לא בקשר איתה אבל למרות זאת מצליחה לשלוט בסדר היום של כולנו.

אני צריכה שקט.

כל כך הרבה רעשי רקע,

אני צריכה שקט.

אני יודעת שביום שאני אצא מהבית ורק לי יהיה מפתח לדלת שלי, אני לא אזמין את האחים שלי לחנוכת בית ואני בעיקר אתנער מהם.

אני לא אנסה להרחיק, אני פשוט אתרחק בעצמי.

הם לא נותנים לי לנהל שגרת חיים מסודרת, איכשהו הם מתנהלים בשגרת חיי.

גם אם זה אומר שאני אוספת להם דואר, וכל שישי בצהריים אחותי אצלינו עם הילדים, ופעם בשבועיים אנחנו מארחים אותם בשישי אז הם פה.

הם צריכים לאסוף דברים מכאן ולהעביר לשם. יש להם מפתח לבית שלי ואין לי פרטיות. הם באים לכאן וחושבים שמה ששלי גם שלהם.

אני פשוט לא מסוגלת יותר.

אני לא מסוגלת יותר.

לא לסבול אותם.

לא לספוג אותם.

ולא לחיות אותם.

אני לא רוצה אותם קרובים.

אני לא צריכה את הבעיות שלהם על הגב שלי.

וכואב לי על אבא שלי שאוכל חרא מכל הכיוונים כבר שנים על גבי שנים.

מכולנו. גם ממני. ולא מגיע לו. באמת שלא מגיע לו.

האחים שלי נשענים עליי אבל אני לא נשענת עליהם.

אין לי את הביטחון בהם.

בעודי כותבת את הפוסט הזה, אני פורצת בבכי, בכי שליווה אותי בחצי שעת הנהיגה האחרונה שלי עד שהגעתי הבייתה, חניתי מחוץ לבית והתייפחתי באוטו.

נכנסתי הבייתה, מנסה ללכת צעד צעד בלי לאבד את זה, בוכה ומייללת, מוצפת ומרגישה על סף התקף חרדה.

מתחילה להתנשם מהר, אני כבר רואה את ההיפרונטילציה מתחילה, אני כבר יודעת לזהות מתי אני עוד רגע מתאבנת ומתמוטטת.

אני מנסה להרגיע את עצמי וזה לא כל כך הולך. חברה נתנה לי שמן לבנדר אתרי, בחיי זה כל כך מסריח וזה פועל כל פעם מחדש.

טיפטפתי קצת מהבקבוקון על פרק כף היד, אני מתנשמת ובוכה ומצמידה את היד לאף ולאט לאט אני ממש מרגישה את הגב שלי רפה.

השרירים המכווצים בכל הגוף מתחילים להשתחרר,אני עדיין נסערת, אבל לאט לאט מתאפסת.

בוכה, אבל כבר לא נחנקת. בוכה בשליטה.

כן, שוב הגעתי לקצה.

אני סיר לחץ שכל רגע עלול להתפוצץ.

הסביבה שלי לא רואה את זה כי אני חונקת את היבבה, אבל אני שבר כלי.

וזהו הבעיה שלי.

זה מה שמפריע לי. שעוצר אותי.

אני יודעת בדיוק מה הבעיה.

אני לא יכולה עוד להכיל את הסיטואציה הזאת.

סופגת וסופגת..

אני פשוט לא מסוגלת.

אני מרגישה שאני נלחמת עם כל כולי לר להיכנס לחור שחור, והחזיק את הראש מעל המים, כל הזמן אומרת לעצמי "רק עוד קצת. רק עוד קצת."

והקצת הזה כבר 9 שנים.

אין אור בקצה המנהרה.

זה לא נגמר.

רק עוד קצת.