יש בי צד רך שאף אחד כמעט לא מכיר.

צד פגיע, צד שמעריץ את בריטני ספירס בלי להתבייש, צד שנהנה ממחזות זמר של שנות ה90 כמו מלך הג'ונגל והכל אגדה.

צד שמדמיין אותי בשמלה של ממי מהכל אגדה בנשף שבו היא פגשה את מהממי רשמית, מאז שאני ילדה קטנה.

צד שמדקלם כל מילה ומילה ומזמזם הרבה מקצבים שונים של שירים.

יש בי צד רך, שאני לא נותנת לאחרים להכיר.

כזה שנהנה מהכתיבה והמילים ולא מתבייש להוציא אותן החוצה. הצד הזה גם לא מתבייש לשתף אותן.

אני מתביישת לשתף אותן.

לא מהבושה, מהמבוכה.

מהמקום שבו אולי אני אצטרך להסביר מה אני חושבת או למה אני חושבת ככה.

כי הכתיבה היא החלק הכי אישי שלי.

לפני כמה ימים עשיתי סדר בחדר שלי ופתחתי יומן.

כשגדלתי, ניו לי המון יומנים.

הייתי כותבת להם שירים.

הזוי, אבל הייתי בערך בת 10 אולי.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה לקחו אותי לפסיכולוגית ולא אהבתי את זה. לא רציתי לשתף איתה פעולה. לא הבנתי למה אני שם בכלל.

ומצאתי דף, שכתבתי בו שאני לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית ושאני לא רוצה ללכת אליה.

אין באמת בושה בלהיות אדם שכותב וזה גם לא באמת מביך.

החלק המביך הוא להוציא את הדבר הזה החוצה, לקחת עליו בעלות בפני אחרים, וזה החלק המפחיד.

ככה גם הצד הרך שלי.

אני מפחדת שינצלו אותו. שיזכרו רק אותו. שאני אהיה מתוייגת. שלאנשים תהיה ביקורת על מה שהכי יקר לי - המילים והמחשבות שלי.

יש בי צד רך, ובינתיים, אני אשאיר אותו אצלי.