תמיד אמרתי שכשאתה מפקד, זה מביא אותך למצבי קיצון שאתה לא יודע להתמודד איתם, אבל משהו שקשה להסביר פשוט קורה בזמן הזה.

משהו לא ברור, משהו לא חד משמעי, פשוט האישיות כובה ואתה יוצא לתפעל אירוע. גם אם את לא יודעת מה את הולכת לעשות, את פשוט פועלת באוטומט.

אני זוכרת שבאחד ממחזורי הפיקוד שלי, המחלקה שלנו הייתה בכיתת כוננות, אחת החיילות שלי שברה שמירה באותו היום ובישרתי לה שאני יודעת ושאנחנו עוד נדבר על זה. אחרי שהיא ירדה מהשמירה, היא ניגשה אליי ודיברנו על זה. היא נלחצה מאוד מהסיטואציה ותוך כדי שדיברנו על הדברים והסברתי לה שלצבא יש דרך מסויימת שבה הוא פועל על אי עמידה בנהלים, היא נכנסה להתקף חרדה, התנשמה מאוד כבד וחזק, לאט לאט הכניסה את עצמה להיפר ונטילציה ובשלב מסויים היא התמוטטה.

הייתי לבד, מול החיילת, כשהיא מתעלפת לי בידיים ואני בשוק. באופן אוטומטי קראתי לעזרה, אחד הרס"רים בבסיס עבר ליד הסיטואציה ונחלץ לעזרתי, הקפיצו את כיתת הכוננות של המחלקה שלנו וכשכיתת הכוננות הגיעה, ארבע מתוך שש החיילות שהיו כיתת הכוננות, נכנסו גם הן להתקף חרדה.

הייתי מפקדת אחת בסיטואציה עם רס"ר אחד ועוד המון חיילים שעברו מסביב ונעצרו לתת יד, אבל אף אחד מהם לא הוכשר כמוני לתת מענה להתקפי חרדה.

אני לא חושבת שאני בסיטואציה כזו נזכרת במה שלימדו אותי לעשות בזמן הזה, אני חושבת שאצלי הפן הרגשי מתנתק מהסיטואציה ואני על טייס אוטומטי, מתחילה לבצע פעולות הגיוניות.

ניסיתי את כל הטריקים שאני מכירה כדי להיחלץ מהסיטואציה ולעזור לה. ניסיתי לעזור לכל אחת מהחיילות שנבהלה כשראתה את החיילת ההיא שרועה על הרצפה. אלה היו דקות ארוכות מאוד, קרוב לחצי שעה לדעתי עד שכיתת הכוננות הגיעה ולאחר מכן עוד תקופת זמן ארוכה לא פחות כדי לסייע לחיילות להרגע.

בסוף האירוע, הייתי מוצפת אבל מאופקת והתחלתי לחזור לפלוגה. תוך כדי ההליכה לפלוגה, ניגשה אליי חיילת בבהלה, שגם היא חווה התקף חרדה. הרגשתי שאני על הקצה ולא יכולתי להכיל את זה, אז ביקשתי ממפקדת אחרת שתגיע ותתן מענה לחיילת ואני מהר מהר רצתי לפלוגה, נכנסתי לאזור של המפקדות והתחלתי לבכות. חוויתי בעצמי התקף חרדה אחרי שהסיטואציה הסתיימה.

כשהגלים מתחזקים, החזקים באמת מתגלים.

ככל שזורקים עליי משימה יותר קשה, ככה אני עומדת בה בגבורה.

אני אמנם חוששת ממשימות קשות, כמו כל אחד. אני גם יודעת שלא משנה מה, אני כנראה אעמוד בהם. הדניאל האישית מתנתקת והמקצועית עוברת קדימה, מתפעלת את האירוע, מפענחת, מפצחת ומובילה אותנו לניצחון.

אבל יש לזה מחירים אישיים ורגשיים מאוד כבדים.

אני חזקה מבחוץ, אבל שבר כלי מבפנים. אני עוצמתית כלפי הסובבים אותי, אבל עם עצמי אני מאוד מורכבת, מאוד לא שלמה. כשאני עם עצמי, אני מרשה לעצמי להתפרק אבל אני כל כך כועסת אחר כך על עצמי שבכלל התפרקתי. שבכלל הגעתי למקום הזה.

זה קשה להיות שתי דניאל, אחת של בחוץ ואחת של בפנים.

אני לא יודעת להביא את דניאל של בפנים לבחוץ, אולי בגלל שאני לא רוצה, לא כי אני לא יודעת. אני לפעמים קצת מתביישת בה. שהיא כזאת שברירית ועלובה.

בשנים האחרונות אני טוענת שיש לנו אישיות כפולה.

דניאל אונליין ודניאל אופליין.

ואני עומדת מאחורי הטענה הזו.

הנה תראו, באונליין הא-פורמלי, אני שבר כלי, סבוכה ומתוסבכת. באונליין הפורמלי - אני איתנה, מרשימה מאוד, מאופקת.מנגד, דניאל אופליין הפורמלית היא איתנה, מרשימה ומאופקת, אבל האופליין הא-פורמלית, היא שבר כלי, סבוכה ומתוסבכת. מתכנסת ולא מועצמת.

לא מספיק שיש לנו את הפן האישי אל מול החברתי/מקצועי, התווסף לו גם האונליין אל מול האופליין, והוא נותן רובד חדש ונוסף, שהוא מאתגר נורא. וכן, הוא התווסף בשנים האחרונות, עם התפתחות והתבססות הרשתות החברתיות, ששם הכל נוצץ ובאופליין הכל לא בהכרח, אבל עדיין נצייר את זה ככה כלפי האונליין.

זה עידן קשה.

עידן שילמדו עליו ויחקרו אותו עוד המון.

אני שמחה להיות חלק ממנו.

ובנימה אחרת,

אני מדוכדכת. מדוכאת אולי? אני לא יודעת להגדיר, אבל בעיקר אני רוצה להסתגר בתוך עצמי, להיות בלי אחריות ובלי מחויבות, אני מרגישה שכבד עליי לקום בבוקר או לקום מהספה, כבד עליי לראות אנשים, קשה לי ואני יודעת למה, אבל זה עדיין קשה.

הייתה תקופה קשה וזו נפילת מתח או הזמן סוף סוף ליפול לתוך עצמי, כי סוף סוף יכולתי להרשות לעצמי לקחת חופש, אבל החופש הוא לא חופש והדאגות שלי לא משתנות.

אני לא מצליחה לשחרר והפחד משתלט עליי.

הגלים מתחזקים ואני חזקה, אבל אני נסחפת אל תוך הגלים כרגע.