עבר כל כך הרבה זמן

כל כך התגעגעתי לכאן.

אין מה לעשות, המסך הפשוט, עושה לי נוסטלגיה.
עושה לי נעים בבטן.

אבל המאבק להתחבר לכאן, הוא בלתי אפשרי.

יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

מה קרה בשנתיים האחרונות.

מה קרה בשנה האחרונה שבה אני נמצאת במילואים מאז ה7.10.

כל כך הרבה מה להגיד על מה שהיה, מה שיהיה.

אבל המאבק פשוט בלתי אפשרי.

לא יודעת מאיפה מתחילים, כמו כל קצר במוח או נתק.

גדלתי, אני כבר בת 31! (כמעט 32).

הבלוג קיים מאז שהייתי בת 14. הוא עבר איתי אינסוף גלגולים.

פה תיעדתי את התחושות שלי לאורך השנים.

אין מקום בעולם שאני אוהבת יותר מכאן ואין חרדת קודש יותר גדולה מלשמור על המקום הזה פרטי ככל האפשר ומנותק מחיי היום-יום שלי.

לא יודעת להסביר את זה אבל אני מרגישה שכאן סודותיי הכמוסים ביותר, אלה שלא הרשיתי לעצמי מעולם לספר לאחרים.

אני דניאל אחרת כאן.

אני בוגרת, ילדותית, מלאת השראה.

מלאת מילים ותיאורים, שרק הייתי חולמת לשלוף אותם בעל פה.

ואיזו אישה מרשימה גדלתי להיות.

מהילדה שהרגישה שהיא דחויה (וככל הנראה ללא שום סיבה) לאישה שחברה לא מנהלת אותה יותר.

בכמה מילים:

עברו עליי שנתיים מטורפות.

סבתא שלי נפטרה ביולי 2023.

גויסתי למילואים ב7.10 ולא השתחררתי מאז.

עברנו כמשפחה כמות טלטלות שלא מביישת טלנובלה.

אני עדיין רווקה.

אני מרגישה שהגיע הזמן לכתוב ספר.

מעניין מי יקרא אותו.

איזה כיף לכתוב כאן בכזו רנדומליות.

התגעגעתי כל כך, שכחתי כמה שזה עושה לי טוב.