כמה צפוי.
כמה רגיל.
כמה פטאתי מצידי.
אני רוצה לומר תודה
לכל האנשים שטורחים,ובאים,ורוצים את חברתי
לכל יקריי
שמתנערים מחובתם אליי.
זה בסדר,תמיד ידעתי שהכי טוב להיות לבד.
אני האשמה,שמצפה ליותר מדי מכל אחד.
ותמיד יש מישהו שמאכזב אותי
שמזכיר לי שאני לא שווה את הטרחה,
שלא שווה לנסוע בלילה בשבילי
ואי אפשר לוותר בשבילי על אחר.
ואולי אני לא כלכך מיוחדת בשבילכם
והסדר עדיפויות של כולם שונה משל עצמי.
המשפט שמלווה אותי כבר שנים,
"לא תצפה,לא תתאכזב".
אבל זה קצת קשה לא לצפות כשמבטיחים לך נכון?
היום אמרו לי שאיזה פסיכולוג אמר שגברים תמיד מבטיחים ולא מקיימים אבל כשהאישה אוהבת באמת היא תמיד תצפה שאולי הוא ישתנה ותמיד יש לה תקווה.
אז איך אפשר אחרי שנתיים להאמין לכזה בן אדם?
"למה את לא יכולה להבין אותי?".המשפט הכי מטומטם שיצא לך מהפה.
סליחה?אתה אי פעם ניסית אפילו להבין אותי?!להתחשב?!
לא.נכון?כי אני זו שמתחשבת ואני זו שדואגת ואני זו ששמים עליה זין בסוף.אז יודע מה?זייבלה.אתה מוכיח לי כל יום מחדש עד כמה שאני חסרת משמעות בשבילך ולא אכפת לי מה אתה אומר."את חשובה לי".אה כן?רואים.מעניין...אף פעם לא התייחסתי ככה לאנשים שהיו חשובים לי.אתה מדבר ומדבר והדבר היחידי שאני שומעת בין הדמעות שמתחילות לרדת לי זה "בלה בלה בלה יש לי זמן לכולם ורק אלייך לא...בלה בלה בלה...אולי יותר מאוחר כשאני אסיים עם כולם.[אבל עדיף לא לפתח ציפיות כי כמובן שאני אהיה עייף מידי בשבילך אחר כך]".
ואז אני יוצאת אשמה כמובן.כי אני "לא מבינה".כי אני לא מתחשבת.כי אני מתנתקת לך בפרצוף.ברור,הרי הכל תמיד אשמתי.
וכבר כ"כ נמאס לי מזה.באמת.נו מה אין גבול לכמה אפשר לספוג יחס כזה?כמה שלא אוהבים כי נו ת'כלס.באמת.גמאני בן אדם.
פאק,אפילו סליחה אתה לא יכול לבקש.ואתה יודע שיצאת הפעם הכי לא צודק שבעולם.
זה כמו שק חבטות שאתה חובט בו וחובט עד שיום אחד אתה מביא לו מכה עד כדי כך חזקה שהוא מזנק עליך ישר בחזרה.
וכל פעם שאני מתאכזבת ככה,אני מרגישה עוד סדק אצלי בלב.
וכולם אומרים לי לשחרר,ופאק.אני כ"כ רוצה.
תגרמו לזה להפסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
