עדיין לא הבנתי מה אני עושה פה.

מה התפקיד שלי בבצפר,במשפחה,בחיים.

למה אני הולכת לאותם מקומות אם במילא החיים נראים לי חסרי משמעות.

עובדת, נוסעת, לומדת, אוכלת, מדברת, צועקת, מתעצבנת, נעלבת, שונאת, אוהבת.

דברים רגילים.

שום דבר לא קורה.

שום דבר לא זז.

פה ושם אנשים חדשים מצטרפים לחיי

הולכים, חוזרים, נעלמים.

אז-וואו! בכל שבוע שעובר אני מכירה עוד בנאדם אחד חדש.

אז?

אני אבלה איתו שנה ואז יימאס לו ממני או לי ממנו.

שום דבר לא עוזר.

החיים דפוקים.

כן

עליתם עליי כבר?

רמז- מתחיל ב-ממ

ממו?

ממורמרת.

לא יודעת למה.

חושבת שהחיים דפוקים. שהאנשים דפוקים כשבעצם זאת אני שדפוקה.

לא יודעת איך לצאת מזה.

איך לחשוב בצורה שחשבתי שנה שעברה.

לחשוב-וואלה. החיים טובים. יש לך חברים מעולים. בית מעולה. ועבודה מעולה.

איך עושים את זה?איך חושבים ככה?

להפסיק לראות סרטים עם סוף עצוב?

להפסיק לשמוע שירים רומנטיים?(ואז להזכר שאין לי עם מי לשמוע אותם)

להפסיק לשמוע (שאנשים שהכרתי שמתים)?

להפסיק לחשוב על הגרוע מכל?

לא יעזור.

מש'ו באופי התקלקל ואין לי תעודת אחריות/כסף לטכנאי.

אז עד שאני אחסוך כסף לתיקונים קחו ת'זמן אנשים - ותפסו מרחק.

בפינה הימנית הרחוקה ילדים מניאקים-זיינים שרק מחפשים החלפת נוזלים איתך.

בפינה השמאלית הקרובה הילדים המסכנים שאוהבים להתלונן כמה שהחיים רעים אליהם.

בפינה מאחורי גבך הילדים שחיים בלי דאגות, בלי מחשבות ועם הרבה בדיחות. ילדים שרק צוחקים מבדיחות טיפשיות ולא חושבים לדקה ברצינות.

ובפינה שאת בדרך אליה בדיוק עכשיו יש את הילדים שיעשו הכל למען החברים שלהם, אותם ילדים שהיית עושה הכל כדי להתקבל למעגל שלהם

ואז כשאת פותחת ת'עיניים את מגלה שאת בכלל עומדת בכיכר אחת גדולה ושכל הילדים התערבבו לארבעת הסוגים הנ"ל.

אז כן. אין הכללות.

לא כל אחד הוא או זיין או מתוסבך או רדוד או החבר המושלם.

אני חושבת שאלוקים גרם בכוונה לכך שיהיו ילדים אוטיסטים, בנות בלי חזה, בנים עם שני אברי מין ועוד ועוד דברים שלא עלינו רק בשביל שלא נוכל ליצור משפטי הכללה כמו: "לכל הבנות יש חזה..." וכו'..

אנשים סגורים.

סגורים בתוך המחשבה שלהם.

לא מסוגלים לדמיין, לחשוב מעבר לעובדות.

ות'אמת.

אני ממש לא מאשימה אותם. אני מאשימה את הבנאדם שהמציא את הטלוויזיה, את המחשב ואת שאר הפריטים הטכנולוגיים שגורמים לאונה במוח שאחראית על הדמיון לקטון מיום ליום.

וכן. איציק מרון, בנאדם שכל תלמיד בבצפר שלמד איתו העריץ, נפטר מסרטן.

לא הולכת לפרט.

כי זה מרחק נגיעה מפדופיליה.