בעיני, 10:30 בבוקר היא השעה האידיאלית להתעורר.
מוקדם מספיק בשביל להיות ולהנות מהעולם ה"נורמלי", מוסדות מוניצפליים, מממשלתיים, ורוב העסקים, ומאוחר מספיק בשביל לישון כמו שצריך גם אחרי לילה של הוללות או בינג' לתוך הלילה.
בחזון שלי לעתיד שלי, המדיטציות הקבוצתיות שאני לוקחת בהן חלק, הן בשעה 10:00. ואז מתעוררים תרתי משמע עד 10:30.
ממש קשה לדמיין לפרוטרוט איך אני רואה את החיים שלי.
המלכוד הוא, שזו גם הדרך הכי אפקטיבית להגיע לשם.
מאוד קשה לדעת לאן ללכת, או לצעוד, או מה הצעד הבא לעשות, המשימה הקטנה, המטרה המיידית, כשאין איזשהו חזון ברור של העתיד.
אם תצליחו לראות בעיני רוחכן.ם את איך נראה יום סטנדרטי בחייכן.ם האידיאלים, כבר פיצחתם את הדרך, המפתח, לבניה של חיים אלו.
המחשבות האלו באות לי, כי לא קמתי היום ב- 10:30, קמתי ב-11:00, והתמזמזתי המיטה ובפייסבוק עד 12:30 לפחות, או אז רק נכנסתי להתקלח, מפה לשם עד שישבתי על המדטציה שלי שהיא, בראייה האידיאלית שלי, הדרך בה אני שואפת להתחיל כל יום, השעה כבר הייתה 13:30.
ותוך כדי המקלחת ניסיתי להבין, למה היה לי דרייב כזה חלוש לקום מוקדם ו"לתפוס את היום". כי זה לא שאין לי דברים לעשות- יש לי, כל מיני משימות קטנות כאלו, יש לי צ'ק ליסט שלם, אבל אף אחת מהן היא לא צעד ברור בכיוון הברור שהוא החזון שלי לעתיד.
הבנתי שזה בגלל שלאחרונה, מזה תקופה ארוכה שאני לא עובדת על הויזואליזציה של העתיד שלי, אין לי את האש הזו שמדליקים בתנור הפנימי ומחממת את את כל צעדינו בחיים לאורה.
אז היום, חזרתי להתמקד, באיך שאני רוצה שזה כן ייראה, במקום בכל הבעיות, שבגינן דברים לא קורים כבר היום. כי ממש קל לברוח למקומות האלו- לראות את הבעיות, אבל בעיה מאוד קשה לפתור אם לא רואות.ים את הפתרון.
ותחשבו על זה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
EDQueen