והיה אם מישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב

והנה נכנסים לשגרה עמוסה ביותר עמוסה מידי... אחרי חופש כזה מדהים באמת שקשה לחזרו לשיגרה המשעממת והמתישה הזאת גם נפשית וגם פיזית...

היום זה התחיל, התחיל ברגל שמאל. 

מן יום כזה שכל מה שיכול היה להשתבש בו השתבש.. התחיל במתכונת שבגלל טעות של מורה בסופו של דבר הלכה על הפנים והמשיך בעובדה שפשוט יצאתי חסרת אחריות ומטומטמת כי נסעתי לצילומים בלי קלטות.

אני מקווה שהימים הבאים ילכו יותר טוב.. אין לי כוח לזה אני נכנסת לתוך בועה של עצבים וכעס אחרי כל דבר קטן שקורה.

אני יודעת מצד אחד שאני צריכה לתת את כל כולי שזה רק חודשיים והחודשיים הכי קריטיים יותא מכל 12 השנים שלמדתי עד עכשיו.

אבל מצד שני אני רק רואה ציון שהוא קצת נמוך או פחות מהמצופה או שלא הולך לי במשהו אז אני שוברת את הכלים לא אכפת לי יותר מכלום.

אני אפילו לא מצליחה להחליט עם עצמי מה אני רוצה אני רק יודעת שאני רוצה להצליח זאת המטרה הדרך או האמצעים לא משנים כרגע.

יום אחד עוד נצחק על זה ועוד נתגעג אני יודעת אבל עכשיו קשה לי להסתכל על זה ככה עכשיו אני רק רוצה לסיים עם זה ולברוח...

מה שכן הצלחתי לראות את היתרונות שבדבר או יותר נכון משהו שהוא יותר חשוב מהכל.. ברגעים כאלה אתה מבין באמת מי החברים שלך מי יעזור לך לא משנה לאיזה מצב נקלעת לא משנה מה קרה לך או מה עשית כאלה שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות לא משנה מה... 

ואני חושבת שמצאתי את החברים האלה, האלה שסובלים אותי למרות כל מצבי הרוח כל העצבים כל הכעסים ויש הרבה ושלמרות כל אלה אני יכולה למצוא אצלם את הפינה השקטה בסוף היום המנחמת... לא רק חברים מצאתי, מצאתי עוד כמה אנשים טובים באמצע הדרך כאלה שלא חשבתי...

אני מקווה שהתקופה שבאה תבוא עלינו לטובה ושאני יצליח להתגבר על רוב הקשיים שבדרך...

אני חושבת שלא יהיה לי זמן להיות פה בזמן הקרוב עקב הלחץ...