; live for the moments

זה לא היה סתם.

כל הסימנים האלה שהיו בזמן האחרון פשוט לא היו סתם.

הפייסבוק שמחק אותו כל הזמן מה'מריד' באינפו, זה שאני נזכרת בזמן שהייתי אצלו כל כך הרבה בשבוע וחצי האחרון...

הכל היה הכנה שזה יהיה פשוט יותר כואב.

אבל לפחות כן שמו לי כרית שתהיה נחיתה קצת יותר רכה, אם היא לא הייתה אומרת לי לפני זה שכנראה יש לו מישהי יש מצב שזה היה טיפה יותר כואב...

"טוב ממ אני הולך להתקלח, חברה שלי באה"

"חח מה? מה אמרת?"בחיוך מטומטם וראש עקום, מנסה להבין אם הוא באמת אמר את זה.

"אהה .. כן.. לא סיפרתי לך על זה"

"וואי מזל טוב... מי זאת?"

"אחת מי' מהמושב"

"אהה ... טוב תספר לי על זה כבר בהזדמנותת .."

"ממ כן."

"טוב מזל טוב .. ביי"

מצחיק איך שניסיתי להשמע שמחה בשבילו.

כאילו.. אני כן. זה סתם כואב... אפילו שאני כבר לא רוצה אותו.

אלוהים פוגע דווקא בחלשים אה...?

"כבר כמה ימים אני במצב איום.

אני כל הזמן נזכר,

אני כל הזמן נזכר ..

שיש לך עתיד

יש לך עתיד איתו.

הוא בטח מאושר,

הוא בטח מאושר,

שאין לי כלום כבר לא נשאר.... "

אני חושבת שאני כבר יותר מדי שותקת.

אני מצטערת... המילים פשוט לא יוצאות

וטוב באמת שנזכרתי בזה אחרי 4 חודשים בערך שהיא אמרה לי את זה...

איפה הבטחון העצמי שלי, באמת שרק אלוהים יודע.

אני מרגישה כאילו איבדתי את הכל, אבל שיש עדיין בשביל מה להמשיך.

אנחנו צריכות לדבר, אבל איך אני אמורה לדבר כשאין לי קול?..

רכרוכית... מגעילה, קטנונית.

ילדותית, חסרת חברים

בנפילה.

האגו שלי צונח. פעם בחיים לא הייתי מעיזה לכתוב דבר כזה, כי לכתוב זה בעצם להודות.

ולהודות... לא מונע את הנפילה.

נראה לי...