; live for the moments

אז למה זה מרגיש כאילו אני בבור ללא תחתית?

אני מרגישה שהניתוק שנוצר הוא כבר בלתי הפיך... איך עוצרים את זה?

כי הנוף משם כל כך יפה שמי שהולך לשם אף פעם לא חוזר....

"למה היא עם הראש מחוץ לחלון?"

"כי היא בוכה... עצוב לה".

"אהבנו אותו אה..?"

עדיין...

אבל בשביל להפוך אותו למדהים ביופיו צריך לקום ולעשות מעשה.

ואז נשארת רק שאלה אחת...

אתה קם, או לא?