נו, אז הפסדתי.
זאת לא אשמתי, הוא צודק. אני פשוט לא הרגשתי...
וגם אם היה משהו שהפריע, אז הוא הפריע. וזהו. ולא היה מה לעשות עם זה
אז פישלתי, פספסתי, לא נתתי מעצמי מספיק.. וזה קורה
וכמו שהוא אמר, אף אחד לא מושלם. והדבר האחרון שצריך לעשות עכשיו זה לשבת ולאכול את הבאסה עוד פעם ועוד פעם...
אמרתי לו שזאת הפעם הראשונה שהוא באמת עודד אותי.
זה ייקח קצת זמן אבל זה יעבור... ולשם שינוי אני באמת חושבת שהפעם זה ייקח קצת זמן, ויעבור די מהר
כי כמו שהוא אמר, הוא לא הולך לי. לא איבדתי אותו.. אנחנו עוד נדבר, וזה מה שהכי חשוב לי.
מה לעשות, אני מהאנשים האלה שרוצים משהו רק אחרי שהם איבדו אותו...
אבל אותו לא באמת איבדתי, איבדתי רק את הרצון שלו אליי.
והוא הרגיש, הרגיש הכל. את הרגשות שלו ואת הרגשות שלי.. שלא היו מספיקים כנראה.
הוא הרגיש שזה לא זה, בדיוק כמוני.
פחדתי שהוא לא.
ובעצם מה אני כל כך בבאסה? גם אני הרגשתי את זה
אז זה לא זה וזהו.. יש אנשים שנועדו להיות רק ידידים טובים, וכמו שהוא אמר, זה מה שאנחנו נהיה. ואני שמחה מזה.
כי לא איבדתי אותו. ולא גרמתי לנו לאבד את זה. כי זה מעולם לא היה...
וזה לא נורא, כי זה יעבור מהר. ולא איבדתי אותו. ואנחנו נשאר ידידים טובים. וזה מה שחשוב לי.
ועכשיו לחייך, ולחזור להיות מי שהייתי לפני התקופה הרעה.
אמיר בבית, אני מתקרבת לבנות, הלימודים משתפרים, ואנחנו בסדר.
וגם הקלה אחת גדולה...
- נשימה -