משום מה חשבתי שזה יהיה יותר קל.
אנחנו נבוא אחד לשני כרגיל להגיד שלום, נתחבק, ורגע לפני סוף החיבוק אני אלחש לך באוזן בעצבות לא מכוונת, "תגיד שאתה מצטער.." ואז נדבר על זה והכל יגמר. ואני לא אקבל פלאשבקים של הרגע הזה אלף פעם ביום. ואני לא אחלום בלילה על איך שניסית שוב ואיך שנבהלתי ואז ויתרת. או על איך שכתבת לי פתק על כל מה שאתה חושב.. או על איך שניסיתי לדבר איתך על זה.
וזהו. וכאן זה היה נגמר. התחיל בתחילת החופש ונגמר בסיומו. אבל זה לא קרה...
התכנון בכלל היה שנגמור עם זה ביומולדת בתחילת החופש. זה לא קרה.
ואז במסיבה בסוף החופש.. זה גם לא קרה.
ואז ביום הראשון של בצפר. כנ"ל...
כמה אפשר לדחות את זה? יש פה בנאדם שמתחרפן מזכרונות שלא אמורים להיות אצלו בכלל. אז למה זה קיים?
יש פה בנאדם עם רגשות. וטוב, נו.. גם חוסר מזל. וחוסר בטחון. וחוסר השגת מטרות והתמודדות.
אני חייבת לדבר איתו. זה פשוט לא יוצא לי מהראש
וזה נראה כל כך פשוט כי אני מכירה אותו. אני יודעת כמה בנאדם טוב הוא, ושזה לא אמור להיות כל כך קשה פשוט לדבר איתו. אבל בבצפר הוא פשוט בנאדם... אחר. הוא מהאנשים האלה שמשתנים ליד החברים שלהם.. וזה לא שהוא רוצה. זה לא שהוא מנסה לבנות פוזה.. כי הוא לא. זה פשוט יוצא לו ככה. ואז אי אפשר לדבר איתו
אני פשוט צריכה... למה אי אפשר ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
little Ms. stupidity