ללכת לפסטיבל קוקה קולה ולראות את כל האנשים שבורחים מהגשם, ולשמוע את הכרוז מתחנן: "אל תלכו, נינט עולה להופיע עכשיו", בהחלט היה שווה את זה!
אני ילד שניצ'ל-ציפס, אני מודה. כל החיים נהניתי תחת כנפי הבישול של אמי שמפנקת עם המאכלים שלה. החסרון של זה הפינוק הזה מתבטא בעיקר בשני מקומות- במרכזי שווארמה ובארוחות חג.
כאשר אני הולך לקנות שווארמה וכו', אני אומר למוכר רק "שווארמה וציפס, בבקשה", ואז מגיע המבט המוזר ששואל אותך "ומה עם חומוסטחינה, סלט וחריף"? אז אני בתור נבוך כרוני אומר שאני בסה"כ שליח ואני תמיד אוכל שווארמה עם כל התופסות, אבל בתוך עצמי אני כבר מחכה שהמנה שלי תגיע ואני אוכל לטרוף את השווארמה+הצ'יפס היבשים שלי.
בארוחות חג, אני תמיד לא מסתדר עד לקטע של הקינוחים (שאותו תמיד אמא מכינה). בפסח אני אוכל רוב הארוחה מצה, ואז מגיע המרק אז מזל שהמציאו את שקדי מרק (איזה עם גאון אנחנו). עכשיו בראש השנה מתבטאת הבעיה שלי, כי אין איזה מצה יבשה להתמלאות ממנה. על כן, אני לוקח מנה וממיין אותה עפ"י מסתננים (שזה כל הירקות וכו') ועפ"י דברים אכילים שזה בערך רק בשר ואורז. כן, אני מודה לעובדה שאני כמו ילד אוטיסט.
אתה יודע שאתה מזדקן כאשר אתה מוריד של ריטה למחשב שלך, אבל היי זה שיר חביב למדי.
עד כמה שאני אוהב את המשפחה שלי, הם לא יכולים פשוט לטוס כל הזמן בזמן שאני בצבא! מה לי אין רגשות?! אנ'לא מבין את זה!
לכל אלו שאיתנו ולכל אלו שלא
לכל אלו שאוהבים ולכל אלו שלא
לכל אלו שחולמים ולכל אלו שלא
לכל אלו שעצובים ולכל אלו שלא
לכל אלו שרוצים ולכל אלו שלא רוצים
אז שתהיה לנו רק שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
