לשתות וודקה בקשית

אני מוצא את עצמי יושב במטוס עם בטן שמלאה בפרפרים, רואה ועדיין מתקשה להאמין שהאנשים שהיו כאן לפני שניה, פשוט נעלמים מהמטוס כלא היו. רעש המנועים לא מוסיף לרוגע, הוא רק מחזק את הלחץ בעוד הגיע תורי לקום ולהתקרב יותר לעבר הדלת. אני הולך לעבר הדלת כמו שלימדו אותנו בקורס בצורה המצחיקה הזאת, שמהצד זה נראה כאילו מישהו חגג על התחת שלך כל הלילה. בודק את הציוד בפעם אחרונה, אני האחרון במטוס. ממש טמטום מצידי להיות אחרון לראות איך כולם נעלמים, ולהתחיל לקבל את הפיק ברכיים שלך, לרשום לעצמי- "בפעם הבאה, להיות ראשון בדבוקה".

מגיע לדלת, יש דבר אחד שצריך לעשות ודבר אחר שאסור לעשות. מה שאסור לעשות זה לחשוב, כי לשנייה שאתה חושב אתה לא תצא מהדלת הזאת יותר בחיים. אז לא חשבתי ואז...."כוס-אמא-בנזונה מסריח-החרא הקטן-אימפוטנט-אידיוט-אוכל בתחת" של המדריך שנגע לי בכתף, זה היה הסימן שלי לקפוץ. אז קפצתי, וזה הדבר היחיד שצריך לעשות.

-

הופ קופצים.

-

למי שעוד לא הפנים, אז כן, צנחתי. אחת החוויות היותר מהנות שהיו לי בחיים, ואני מאחל אותה לכל אחד מכם. צנחתי בסדר, רגליים צמודות וביצים שלמות.

למעלה משנה אחרי שהתגייסתי לא כתבתי פה בכלל (למעט השירים), וביקרתי פה אחת לכמה חודשים. אם אתם מתעניינים אז לא השתנה הרבה, כי ככה זה בצבא- שום דבר לא זז. 

השנה הזאת הייתה אחת השנים הפחות טובות שארצה לזכור בלשון המעטה. הצבא בסדר, ואפילו די מהנה למקרה שתהיתם מה הסיבות, אך התחזוקה השוטפת של החיים בחוץ היא מה שהקשתה עליי יותר לשמור על פאסונה שמחה ומחייכת כמו שהייתי רגיל 24-7.

היו ימים שרציתי לבכות, אבל הדמעות לא ירדו מעצמן. היו לילות שהבטחתי לעצמי לא לסבול כך יותר, אבל סבלתי גם בלילה שלאחריו.

זוהי תמונת מצב של ליצן שמחייך ביום אבל מדוכדך בלילות. חוויתי על בשרי את החלק המר של החיים. אבל בכל זאת המשכתי. המשכתי לחתור לעבר הטעם הטוב של חיי, ואני עדיין חותר.

שאגיע לשם אודיע לכם (או אולי לפני זה).

-

ובינתיים, אני לא אחשוב. אני אקפוץ.