ירדתי מהרכבת בחיפה מרכז. חוץ מהעובדה שהייתי ברכבת, נסעתי צפונה וירדתי בתחנת חיפה מרכז, שום דבר לא הכין אותי למראה היפה של צלע ההר וגני הבאהיים למרגולותיו. קיבלתי את זה בבום, סופסוף מקבל שוק לטובה. והעובדה שעמדתי אח"כ 20 דקות לבד כמו ילד שאבא שלו שכח אותו בבית ספר, עד שחברים שלי הגיעו לאסוף אותי, לא גרעה ממנו.
אחד השבועות הפחות זכורים לטובה, אבל הסוף שלו החזיר לי קצת פנים מוכרות, קצת הרגשה טובה של פעם.
שלושה דברים שמתנגשים בו זמנית, גורמים לי לדכדוך במחזוריות של אחד לשלושה ימים לערך, וכך גם בשבוע האחרון:
1. הצבא- רוב החברים השתחררו, נמאס לי כבר מהתעסוקה השוטפת שם. אוי השחיקה. כמה שהיא מחלישה אותך.
2. החברים בבית- עם רובם כבר אין קשר, ולא זה לא קל לחדש ככה סתם קשר ישן. נשארו קצת חברים נאמנים.
3. האהבה- או שאפשר באמת לקרוא לזה אהבה אחרי זמן כל כך קצר? בכל מקרה הכל זרם לכדי מקום נכון ואז נחתך כי מסתבר שאפשר לשנות מחשבות בשניה.
חיפה איפשרה לי לפרוק קצת את אותם אכזבות שלי. החוויה החדשה הזאתי, וההליכה לים ב5 בבוקר. פאק. איך לא ידעתי להעריך את הים נכון.
אבל עזבו אתכם, ההארה האמיתית באה מכיוון השמש. אנחנו תמיד נחפש את השמש כדי שתחמם אותנו מפני הקור ותפשיר אותנו. השמש שלנו יכולה להיות החברים שלנו, האהבה שלנו, הבית שלנו, הכלב שלנו, גם הצבא שלנו יכול להיות השמש שלנו (או לפחות הדברים הטובים שם), הפאב שלנו, הבירה שלנו. כל כך הרבה דברים שעושים לך טוב, שרק מחכים שתבוא אליהם, שתחווה אותם או שתתקשר אליהם. כשאני רודף אחרי השמש גם כשהיא שקועה למטה, אני יכול למצוא את הדברים הטובים האחרים שיאירו לי את הדרך כמו השמש.
במרדף שלי אחרי השמש, למדתי שההארה של הדרך תתאפשר גם בדברים הטובים של החיים, ושהם בכלל לא רחוקים ופה ממש קרובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
