תסתכלו מסביב רגע, ותגידו לי- האם חברים שלכם עדיין סובבים אתכם? האם הסביבה שלכם צבועה בירוק זית? או שמא בצבעי חאקי? או לבן בכלל? האם אתם מסתכלים על העולם שונה? האם אתם מסתכלים על תל אביב שונה מחלון הרכבת, בכל פעם שאתם חולפים על פניה? האם אתם נהנים מזה? האם אתם נהנים מהאנשים בסביבה החדשה? האם אתם נהנים בכלל לקרוא את העיתון "ישראלי"? האם אתם נהנים לחזור הביתה אחרי שלא הייתם בו מספר ימים או כמה שעות במקרה של חלק מהאנשים? האם אתם מתרגשים לקבל את פניו של אביכם שהוא בא לאסוף אתכם ברכבת? האם אתם בולסים באותה כמות שאני בולס את האוכל של אמא בשישי בצהריים? האם אתם מצפים לחזור ביום ראשון לצבא?
שנה וחצי בצבא. שמישהו יתמוך בי בבקשה ויגיד לי שזה לא הולך ברגל. לא רק שזה לא הלך ברגל זה עבר בריצה, אני חייב לציין. ובכל זה בצבא כמו בצבא, אנשים יקראו לך "צעיר" עד יום שחרורך כי מה לעשות עדיין יש אנשים מעליך בהיררכיה.
שנה וחצי בצבא, על פי חלק המיתוסים הצבאיים אני הופך תקליט ומשמיע את צידו השני, את הצד היותר בוגר שלי. אני מרשה לעצמי להעביר את הדיסקית אחרונית עפ"י התו"ל הירוק הקרבי על אף שאני לא לגמרי לוחם או ירוק. מבין כל המיתוסים הללו החביב עליי ביותר זה לגעת בקיר ולחזור. כלומר שנה וחצי הראשונות שלך בצבא אתה רץ הלוך לקיר עד שאתה נוגע בו. אין ספק שלגעת בקיר עכשיו נותן פרספקטיבה אחורה על מה שעברתי בתקופתי הצבאית. עכשיו שאני עוזב את הקיר ורץ חזרה לעבר שערי הבקו"ם אם תרצו לראות את זה ככה, אני מרגיש את עוצמת החוויה הצבאית וכמה היא משפיעה עליי לרעה וגם לטובה באיזשהו מקום.
אם תשאלו אותי- אז כן, הגעתי למקום שאני מרוצה בו בצבא. אני נהנה להסתכל על המטרופולין התל אביבי המשתקף לי מחלונות הרכבת בימי ראשון בבוקר. אני לא נהנה לקרוא את "ישראלי" כי זה עיתון עלוב. וכן, אני מסתכל על העולם שונה. ועכשיו? עכשיו נותרת רק שאלה שהפתרון יבוא עליה בהמשך- האם אתם מרוצים מהאדם שהפכתם להיות?
דרך אגב, מישהו עוד קורא פה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
