לחיים שלי אין כותרת

התלבטתי אם לכתוב את זה או לא.
אבל אני פשוט מרגישה שאני צריכה.
אז..

אני חושבת שההורים שלי עומדים להתגרש.

זהו. אמרתי את זה.

אם יהיה לי אומץ אני אפרט יותר בפוסט הבא.

עד כמה שזה אולי נשמע עלוב, אני מתגעגעת.

מתגעגעת לאוגר שלי. פוצ'י. שמת לפני חמש שנים בערך.

קיבלתי אותו ליום ההולדת ה-7. הוא היה החבר הכי טוב שלי.

אתם מבינים, הוא לא היה סתם אוגר. לפחות לא בשבילי.

היה לו אופי, אופי ייחודי, שאין ולא יהיה לכל שאר האוגרים.

הייתי משחררת אותו לטייל בבית, ואז הוא היה חוזר לכלוב לבד.

הוא היה אוגר עצלן. קניתי לו גלגל כדי שירוץ עליו,

אבל הוא כאילו אמר " אני אהיה שונה משאר האוגרים. "

הוא פשוט שכבר בתוכו ונאנח. נאנח כמו שרק אוגרים נאנחים כשהחיים קשים.

וכן, יש גם דברים שאני מצטערת שעשיתי לו.

למשל שהתעללתי בו קצת..

הכנסתי אותו לתוך נעל הבית שלי וסובבתי אותה.

המסכן בטח חטף כאב ראש אחרי כל פעם שעשיתי לו את זה.

כואב לי אפילו לחשוב שהייתי כזאתי, ועשיתי לו רע. אפילו אם לא ידעתי שזה רע.

אתם לא מאמינים עד כמה אהבתי אותו.

הוא באמת, באמת, היה החבר הקטן שלי.

יצור קטן וכ"כ פגיע. שלא נשך אותי אף פעם ולא התלונן.

הוא ידע להחזיר אהבה. באמת שכן.

פוצ'י אני אוהבת אותך.

הדמעות חונקות את גרוני.

לתת להן להשתחרר?

כל העניין הזה ממש מבלבל אותי.

אחרי שחזרתי מליטא, אמרתי שאני רוצה להישאר שם.

ואמרתי את זה ברצינות.

מאז ההורים שלי התחילו לשקול את האפשרות אם לעבור לגור במקום אחר או לא.

בכל אופן, אמרתי שגם לגור באמריקה לא יזיז לי. אני דווקא מאוד רוצה לגור שם.

לחגוג את קריסמס עם הדודים שלי, כששם יורד שלג ועץ אשוח ענקי תקוע בסלון..

זה היה יכול להיות נחמד.

הבעיה? מי לעזאזל יתן לנו לגור באמריקה?

חוצמזה שלהורים שלי תהיה בעיה למצוא עבודה,

ואבא שלי בכלל לא יודע אנגלית.

אבל יודעים מה? אני רוצה לגור שם,

כי הקרובים שלי שם, כי יש לי יותר סיכוי להצליח שם ולקבל השכלה טובה ולמצוא עבודה טובה בסופו של דבר.

אמא שלי תדבר עם בנדוד שלי שגר שם, והוא יראה מה אפשר לעשות בעניין הזה.

אני אעזוב את הארץ הזאת.. כנראה. ולתמיד.