אז לפניי שאני כן אתחיל את הפוסט החמדמד הזה,
יוב אני פשוט מתה עלייך
והכי כייף לי בעולם כי אני רואה אותך עוד שבועיים (פלוס יום),
ויהיה מגניבוש לגמריי.
ותחכה לעוד שבועיים (ויומיים) ותגלה מה היה הרעיון שלי (במידה שאני לא אשכח אותו אתה יודעP:)
~~
ללכת לבד.
לחשוב לבד.
בריחה.
נטישה.
תירוצים.
אני מתיישבת באיזו פינה,
במקום שאיש לא יוכל לראות אותי,
אני מסתכלת על האנשים העוברים במקום,
אני בפעם הראשונה מסתכלת עליי.
על האופי, התכונות, הפחדים והחששות, על הדברים החיובים, על הקשרים עם האנשים.
אתה פחדן!
נוטש ונעלם במקום להתעמת!
תלמד לקחת אחריות!
תפסיק להאשים אותי!
פעם ראשונה שאני מצליחה להבין שזו לא אני האשמה,
שכל ההסטות שלך והדברים שאתה עושה מסביב אינם נכונים כלל,
כל אותם הדברים הינם התחמקות מהירה מהדבר האמיתי, האופי שלך.
איכ זה מזכיר לי את הכתיבה שלי לפניי שנתיים, לא שהיום זה טוב, אבל שיהיה.
~~
הרי ברור לי במי אני תומכת, למה אני לא יכולה לעמוד מאחורי מה שאני חושבת? למה אני לא מסוגלת לנטוש?
והאם אני חייבת לבחור צד?
~~
נמחק, עקב צנזור.
~~
הבדידות זה לשבת לבד, וגם אם מישהו יבוא עדיין תרגיש לבד.
ולפעמים אני חושבת שזו הבחירה הכי טובה.
~~
נתראה עוד שבועיים,
קייזר.(: