חופש להתקלח 5 שעות בלי שאף אחד יגיד לי שאנחנו לא חברת חשמל, בעצם.
חופש לאכול הרים של סושי בלי מבטים של יא צימחונית רוצחת ומגעילה שכמותך.
חופש לחרוש שעות על גבי שעות על האיציק בלי אישור מהמכשפה הראשית.
חופש לכתוב לכם ולעצמי אחרי כל כך, כל- כך הרבה זמן...
בלי לחשוב ולדבר- חופש לעשות, כפי שאמר אלילי הנשגב "IF U WANT TO SHOT, SHOT- DONT TALK"
פחות או יותר במילים האלו.
לי, כמובן אין את החופש הזה. למרות שבכל שניה שעוברת אני עוד אנסה לחטוף טיפה טיפונת ממנוו אני אפעם לא באמת אצליח לגעת בדבר האמיתי.
כי חופש, רבותי, לא יהיה כאן לעולם.
להל"ן כמה חופשים:
החופש הגדול- אני כבר מעדיפה בצפר מאשר להתקע פה חודשיים עם המכשפה.
חגים- איכס אוי איכס.. רק לראות ולנשום פולנים ולחלום על הכסף שלהם.
חברים- אין כזה דבר
חופש להיות אני- תעשו לי טובה.. בקושי אני מרצה את החופש להיות מה שרוצים שאני אהיה.
חופש דת-פחח
חופש לזוז- לא אצלנו בבית
חופש לאהוב- חס וחלילה. שאני אקבל את הזכות הנשגבת הזאת? מה פתאום...
חופש להיות בדיכאון- יש גם יש, ובשפע.
ביום חמישי חזרנו מטיול שנתי [תמונות בקרוב :]]
והיה קרחנה!!
לא כמו בשנתיים שלפני-כמובן, אבל היה בומבה!!!בלאגן!
היה איזה קטע מדכא מאוד מאוד שהשתתפתי בטקס זיכרון [ לא הטקס מדכא, לא, חכו רגע]
והתכוננתי יום שלם על שיר שהייתי צריכה להקריא עם המחשה וקתיומב"ה וידיים והכל ובדקה ה90, נחשו מה?
קיבלתי 2 דפים מפוצצים בכתב קטן מאוד מאוד ומשהו שהייתי אמורה לקרוא בעוד אממ.. שנייה..?!
חלק אמרו שאבדו אותי באמצע, חלק שאלו אותי אם אני במשבר וחלק סתם אמרו שיצאתי משעממת. מה אכפת לי אבל?! כולה טקס זיכרון מעפן, מזל שכולם נירדמו שדיברתי ולא הייתי צריכה לסבול את שארית ההשפלה.
לילה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
