אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

אני יושבת פה אחרי שעה ארוכה של סריגת ראסטות והמון דקירות באצבעות, אני יושבת עם כוס מים כי אני חושבת שאני לא שותה מספיק בגלל החורף, ותוהה לעצמי. ובוב מארלי הוא בחור לעניין, הוא שר לי בקולו השלוו שאין לי מה לדאוג, הכל יהיה אולרייט! ואני נוטה להאמין לו בדרכ, אבל כרגע אני לא כלכך יודעת אם להאמין ולמה להאמין בכלל, אני פשוט תוהה לעצמי.

הייתי בסופ"ש האחרון בסמינר איפשהו בצפון, בעצם, זה לא כזה צפון פשוט בשביל ירושלמים שלא מכירים את הארץ כלל וכלל, בלי נדר, אז כן בשביל ירושלמים זה צפון. אבל זה בכלל לא משנה אם זה צפון או דרום. נסעתי לשם לבדי בחוסר ידיעה לאן אני נוסעת או מה יהיה שם או את מי אני אפגוש. פשוט נסעתי לי, והגעתי ופגשתי עוד כ60 אנשים שהיו פחות או יותר במצבי. והיה מאוד נחמד, להכיר כזאת כמות של אנשים, להציג את עצמי בכל דרך שבה אני אבחר, אף אחד לא ראה אותי בעבר, אף אחד לא יודע עליי שום פרט ואף לא הקטן שבהם. הסמינר הוא על גרעין נחל, הנושא העיקרי הוא הפערים החברתיים בקהילה שלנו בארץ ישראל הקטנטונת, אני מודה, לא נכנסתי לשם בחוסר ידיעה מוחלט לגבי מה שהולך להיות פחות או יותר, אבל לא יודעת, זה ניפץ לי את הבועה שבה הייתי עד כה, זה אומר להתחיל להבין כמה שאין שום צדק בעולם, בני האדם לא נולדים שווים ובטח שהם לא נולדים שווי הזדמנויות. זו תמימות שצריך לסלק מכאן, זו בועה שצריך לנפץ. זו התמודדות עם המציאות, וזה מפחיד.

10 דקות לפני הסיום ניגשה אלינו המדריכה והביאה לכל אחד דף ועליו מספר פרצופים שמביעים רגשות שונים, היא אמרה לנו לבחור אחד מהם ולהסביר, התסכלתי על הדף וראיתי שם-מאושר, מרוצה, מפוחד, מהורהר, מותש, מבולבל, כועס, מאוכזב ועוד כל מיני פרצופים אחרים שאני לא כלכך זוכרת. לא ידעתי מה לבחור כי זה היה כולם בו זמנית ואף אחד בכלל ואולי קצת תשישות ואולי קצת אכזבה. אבל לבחור אחד? אז בחרתי מפוחד, למה? כי זה מפחיד לגלות פתאום איפה אתה נמצא וכמה שלא הכל פנאן כמו שנהגתי להאמין.

בדרך הביתה היה לי המון אוטובוסים להיות עליהם, ורציתי לחשוב, רציתי לסדר את המחשבות, רציתי לעכל, רציתי להגיע לתובנות מה שבדרכ קורה לי באוטובוסים, אבל נרדמתי. ועכשיו, אני פתאום לא כלכך יודעת מה לחשוב, ופתאום הכל כלכך מבולבל אצלי בראש, אני לא יודעת כלום, בחיי. וקצת נאבדה לי האופטימיות כי יש אנשים פה איפשהו שרעבים ללחם, ואני יושבת ושותה את הטיפה האחרונה של המים שלי ותוהה לעצמי, מה יהיה? ולמה בוב מארלי יודע לעודד אותי, ובכלל, אני לא רוצה ללכת לבצפר יותר כי נמאס לי, וגם...נמאס לי מההפקה בתאטרון, בחיי שנמאס לי.

והאמת שהיום הגעתי לבצפר בשעה 11 בבוקר, או שמא לפנות צהריים? והלכתי משם ב2 וחצי והגעתי הביתה כשעוד היתה שמש בשמיים וזה היה לי כלכך טוב, כי שברתי את השגרה המאפנה שנכנסתי אליה.

מישהו מוכן לבוא לגרד לי בגב לרגע?

רות עבור, סוף לחפירה.

לילה טוב