אני חשבתי לעזוב ולנטוש את הרחוב שעשה לי כלכך טוב.
כי העיר הזאת קטנה לשנינו והיא מלאת כאב, תמיד נרצה להתאהב בדבר האמיתי ולא אחד בשני.
משהו חסר.
המשהו הזה הוא ענק, עצום ממש, והוא חסר לי.
הוא היה פה לפני כן, לפני כל התקופה, ועכשיו הוא נעלם לי.
אני לא שלמה, לא מרגישה שלמה בכלל, המשהו הזה, כלכך חסר לי.
זאת לא אני, או בכל אופן לא בדיוק אני, זאת אני בכמה מובנים, אבל לא אני שלמה.
זה מבלבל.
מחר יש פסטיבל, אחד הפסטיבלים היותר מגניבים שיש, וכלכך כלכך חיכיתי לו, לא היה לי ספק שאני איהיה שם, מבחינתי אפילו לבד. אבל אני לא נוסעת, כי זה בא לי על חשבון הלימודים והמבחנים. זה אף פעם לא היה ככה, אם איי פעם הייתי נקלעת למצב כזה היה לי כלכך ברור שאני נוסעת, ולא אכפת לי להכשל. אבל עכשיו משהו עוצר אותי, ואני לא נוסעת בסופו של דבר, והמשהו הזה, המשהו החסר הזה שהיה יכול לחזור אליי בפסטיבל הזה, מתרחק אלפי קילומטרים.
זה מדהים, המשהו הזה הוא החופש שלי, החופש האישי שלי, בו אני עושה מה שבאלי ואיך שבאלי ואני מרגישה הכי שלמה בעולם, הוא לא בדיוק קיים בתוכי עכשיו, אני קלועה, וזה מדהים אותי כמה אני הולכת לאיבוד בלי זה.
אני יודעת שעכשיו זה עדיין פיקניק, ואם בסוף אני אעשה גרעין אז גם החצי שנה הראשונה תיהיה פיקניק בשבילי, אבל אחרכ אחרי כל הפיקניקים יבוא הדבר האמיתי, הצבא, הכלוב האמיתי.
באלי להתפרע, באלי לנסוע מכאן, באלי לחזור לשגרת חופש הזאת, אבל יש לי מבחן בעוד יומיים. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
