אני מרגישה קצת כבדות באופק,
אני מרגישה שעוד רגע ואני נופלת.
לא, אני לא רוצה ליפול. אבל אני מרגישה שהמטען יהיה לי כבד ואני לא אצליח להחזיק אותו.
יש כלכך הרבה מהכל וכלכך קצת מהיתר, ואני באמת לא יודעת לאן כל זה מוביל אותי, אין לי שום שמץ של מושג, והאמת שזה היופי, זה פשוט כל היופי. ובכל זאת אחרי כל החופש שנחת עליי ככה בכזאת קלות הוא הגיע אליי, והספקתי להיות בהמון מקומות כלכך יפים עם אנשים כלכך יפים, וכלכך הרבה חיוכים ושלווה כזאת, נחתה לה. והייתי בצפון וגם בדרום ומעט בבית, והיה לי טוב, ללא ספק טוב. וטיילתי וראיתי וחייכתי וצחקתי, כמה צחקתי. ומה אני אעשה עכשיו עם כל הבגרויות האלה שיבואו וינחתו עליי גם הן, ועוד לדעת שזהו, הן האחרונות שיבואו, לא יהיו עוד אחריהן, הן ינחתו להן ויתעופפו באותה המהירות בה הגיעו, ומה איתי, אני אצטרך להתאמץ כלכך להיות טובה, ואז זהו, מאמץ אחרון, המאמץ הקובע.
אני אצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
