אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

אני באמת מאמינה מעומקי נשמתי שהבגרות העיונית בספורט היא כלכך מיותרת, וקשה לי להקים את עצמי וללכת ללמוד, כי היא מחר ב8 בבוקר.

עוד אני רוצה לציין בתוקף שהמתכונת בביולוגיה היום שנמשכה 3 וחצי שעות, אם לא יותר, עייפה לי את החיים כמו שהרבה זמן לא עייפו אותם. ובכלל, מה לעזעזאל חשבתי לעצמי כשלקחתי את מגמת ביולוגיה, באמת האמנתי שאני לא אכשל בה שוב ושוב ושוב? אוף.

והיום זה ערב יום השואה, אני לא כלכך יודעת מה לחשוב על זה, כי כל השבוע האחרון הדחקתי את המחשבות על זה, פשוט בגלל שלא היה לי זמן. בחיי שלא היה לי זמן, ועכשיו? עכשיו אני לא כלכך יודעת מאיפה להתחיל לחשוב בכלל.

הייתי רוצה לדעת מה לחשוב, והייתי גם רוצה להגיע לתובנות, ואולי אפילו לרשום אותן בצורה מסודרת כזאת ויפה, אבל משהו קרה למוח שלי והכל מבולבל בתוכו, נע בין עצב לשמחה, בין לחץ לשלווה, בין חיוך לדמעה.

הייתי רוצה לשים עכשיו את התמונות מפולין, לשבת ולראות, להזכר ואולי אפילו לבכות, הייתי רוצה להיות בתוך זה כולי, הייתי רוצה לחשוב על זה לעומק, ולהיות מאושרת מזה, כי סוף סוף זה בא אליי. אבל בחיי שזה לא קורה.

כאילו יש שם איזה מחסום שחוסם לי את כל המחשבות.