אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

אני באמת מאמינה מעומקי נשמתי שהבגרות העיונית בספורט היא כלכך מיותרת, וקשה לי להקים את עצמי וללכת ללמוד, כי היא מחר ב8 בבוקר.

עוד אני רוצה לציין בתוקף שהמתכונת בביולוגיה היום שנמשכה 3 וחצי שעות, אם לא יותר, עייפה לי את החיים כמו שהרבה זמן לא עייפו אותם. ובכלל, מה לעזעזאל חשבתי לעצמי כשלקחתי את מגמת ביולוגיה, באמת האמנתי שאני לא אכשל בה שוב ושוב ושוב? אוף.

והיום זה ערב יום השואה, אני לא כלכך יודעת מה לחשוב על זה, כי כל השבוע האחרון הדחקתי את המחשבות על זה, פשוט בגלל שלא היה לי זמן. בחיי שלא היה לי זמן, ועכשיו? עכשיו אני לא כלכך יודעת מאיפה להתחיל לחשוב בכלל.

הייתי רוצה לדעת מה לחשוב, והייתי גם רוצה להגיע לתובנות, ואולי אפילו לרשום אותן בצורה מסודרת כזאת ויפה, אבל משהו קרה למוח שלי והכל מבולבל בתוכו, נע בין עצב לשמחה, בין לחץ לשלווה, בין חיוך לדמעה.

הייתי רוצה לשים עכשיו את התמונות מפולין, לשבת ולראות, להזכר ואולי אפילו לבכות, הייתי רוצה להיות בתוך זה כולי, הייתי רוצה לחשוב על זה לעומק, ולהיות מאושרת מזה, כי סוף סוף זה בא אליי. אבל בחיי שזה לא קורה.

כאילו יש שם איזה מחסום שחוסם לי את כל המחשבות.

אני מרגישה קצת כבדות באופק,

אני מרגישה שעוד רגע ואני נופלת.

לא, אני לא רוצה ליפול. אבל אני מרגישה שהמטען יהיה לי כבד ואני לא אצליח להחזיק אותו.

יש כלכך הרבה מהכל וכלכך קצת מהיתר, ואני באמת לא יודעת לאן כל זה מוביל אותי, אין לי שום שמץ של מושג, והאמת שזה היופי, זה פשוט כל היופי. ובכל זאת אחרי כל החופש שנחת עליי ככה בכזאת קלות הוא הגיע אליי, והספקתי להיות בהמון מקומות כלכך יפים עם אנשים כלכך יפים, וכלכך הרבה חיוכים ושלווה כזאת, נחתה לה. והייתי בצפון וגם בדרום ומעט בבית, והיה לי טוב, ללא ספק טוב. וטיילתי וראיתי וחייכתי וצחקתי, כמה צחקתי. ומה אני אעשה עכשיו עם כל הבגרויות האלה שיבואו וינחתו עליי גם הן, ועוד לדעת שזהו, הן האחרונות שיבואו, לא יהיו עוד אחריהן, הן ינחתו להן ויתעופפו באותה המהירות בה הגיעו, ומה איתי, אני אצטרך להתאמץ כלכך להיות טובה, ואז זהו, מאמץ אחרון, המאמץ הקובע.

אני אצליח.

אני מלאה בכעס.

פתאום נזכרתי בו והתמלאתי בכלכך הרבה כעס,

אני רוצה לצעוק, לצעוק עליו. לצעוק בכל הכוח, להעליב אותו.

14 חודשים, ולצערי לא שווה לבזבז עליו אפילו חצי יום.

איכס.