אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

אין כל קשר ממשי ביני לבין המציאות כרגע.

זאת האמת.

מי מחכה למי באיזור הנפשי?

אני באמת מאמינה מעומקי נשמתי שהעיסוק בלימודים האלה וכל הבגרויות והחרטה זה פשוט בזבוז זמן מוחלט. שלי לפחות. ובכל זאת אני עושה את זה, בכל זאת אני יושבת ולומדת לבגרויות, או לפחות מעמידה פנים שאני לומדת אבל זה לא משנה כלכך, אני בכל זאת עושה את זה. אני לא יודעת למה, עם כל המחשבה על זה שזה בזבוז אני כן מאמינה שזה גם חשוב, אם לא לעתיד אז לפחות להווה, לפיתוח המוח ובכלל זה המון ידע כל החומר לבגרות הזה.

אני לא יודעת כלכך איך להגדיר את ההרגשה שיש לי בתקופה הזאת,

אני כאילו חייבת להיות משוחררת מהכל, לא להיות מחוייבת לאף אחד ובטח שלאף בחור, לא להיות מחוייבת לאף מסגרת, אני פשוט חייבת את זה, כלכך. הכל מבולבל לי בראש, הכל זז ומתקדם ולי אין מושג, שום מושג מה קורה איתי, הכל מתהפך כל רגע, כל שנייה. לא אכפת לי מה חושבים עליי ואיך אני נראית בעייני אחרים, לא אכפת לי כמעט מכלום, כמעט.

הכל קצת לא ברור לי כרגע,

ואני כלכך שמחה שהעפתי את כל הבחורים המאפנים שהעסיקו לי את המחשבות מהראש שלי ומהחיים שלי בכלל.

ואפילו שאני לא יכולה לזוז מטר מירושלים ליותר מיומיים בגלל כל המתכונות\בגרויות אני באמת מרגישה את החופש שתכף יציף את כל כולי.

אני רואה את התקופה החדשה שם באופק,

לא בבירור מוחלט, אבל אני יודעת שהיא שם איפשהו.

אור ואהבה אנשים,

בום עליכם.

טוב לא שנשבר לי, אבל התעייף לי המוח.

אני יכולה להודיע באופן חגיגי ואף רשמי שזוהי בהחלט אחת התקופות היותר מבולבלות שלי.

אין לי כוח להפעיל את המוח, אין לי כוח באמת שלא. כל מה שאני רוצה זה לנסוע לים ופשוט להזרק שם שעות, על גבי שעות על גבי. לשבת מתחת לשמש ולשתות מיץ תפוזים קר עם קרח. אפשר גם אבטיח או איזה שזיף.

זה כל מה שבאלי. לא באלי לראות אף אחד, בעצם, כמעט אף אחד.

כמה טיפשית אני יכולה להיות לעיתים. כמה? הרבה.

יא אללה, אני לא מבינה מה הקטע שלי! מה לעזעזאל הקטע שלי? מה כלכך מסריט לי את המוח? אה?

אני חושבת שהוא נדפק, לא הוא, גם הוא, אבל גם המוח שלי.

זה כאילו שיש משהו שממש מציק לי, אבל אני לא כלכך מבינה מזה הדבר הזה.

אני פשוט חייבת לחפוף.