ברקע אני שומעת את מטעי הדובדבן של אורקאינה ונזכרת בך, מתחילה לדבר ספק לעצמי ספק אליך אם אתה בכלל שומע אותי. מתחילה לדבר על עצמי ועל מה שקורא איתי היום, מסכמת לעצמי וגם לך איך עבר עלי היום וכאלה, חושבת שכשאני עם עוד אנשים ליד הקבר אז אני מכריחה את עצמי להיראות חזקה, "כבר שלוש עשרה שנה" אני אומרת "אין ממה להתרגש". ואז מיד אחר כך קופצת לי לראש התמונה שאני משטחת על הקבר ובוכה כי אני מספרת לשיש קר ומתחתיו עמוק גופה אכולה על עצמי. כן זה די מגעיל לחשוב על זה ככה אבל האמת כואבת. אז הכל בסדר איתי עכשיו, הלימודים הם לא בראש סדר העדיפויות שלי כמו שהיית רוצה שיקרה, אבל יש לי חברים טובים וסביבה טובה. וגם יש לי אהבה והיא די רצינית, אני חושבת. תמיד יש לי את המחשבה הזאת שאתה למעלה משגיח ורואה הכל, אבל בתכלס אין אותך. כבר מלא זמן ואני לא בוכה עכשיו, די כבר צריך להתמודד. אתה די חסר לי פה ושם, אבל בעיקרון אני יכולה בלעדייך. ואמא מתפקדת מצוין, קצת משוגעת אבל אני בטוחה שככה היא הייתה עוד קודם. כשאני מביטה בה ככה סתם אני מחברת לעצמי קטעים ובודקת אם ככה היא הייתה גם איתך או שהיא התחרפנה לגמרי והיא שונה מפעם. כשמתים אז אין אור לבן או משהו כזה, נכון? אתה פשוט לא עושה כלום. מת. אבל גם עכשיו אני לא עושה כלום אז מה זה כזה שונה? הרצון שלי לחיות מתחזק כל יום, לא שאי פעם תכננתי למות חלילה, אבל אני אוהבת את החיים האלו. אתה יודע שרום חבר שלי ישב ביום שישי ועישן סיגריה עם אמא ויעלי? לא יודעת אם זה כזה מזיז לך אבל אם היית חי עכשיו אני לא בטוחה שהיית מת על זה... אבל טוב לי איתו. באמת. אני מחייכת ומאמינה באהבה שלי אליו. מתאפקת לא לשאול מה שלומך כדי שהקוראים שלי לא יחשבו שאני חולת נפש או משהו כזה אני סוגרת את הפוסט הזה. ביי אבא.