גם הלב שלי כמו שלך מחולק לחלקים. שלי בניגוד אליך מחולק לכל כך הרבה, מחולק ללא גבולות. הלב שלי רחב כ"כ, וכמעט לכל דבר יש מקום בלב שלי. הלב הזה כזה נאיבי, שהוא פשוט מרשה לעצמו לתת לאנשים חלקים ככה סתם, ולפעמים יש אנשים שהם לא אחראיים, שפשוט ישברו לי את החלק הזה שבלב. חוץ ממך, עוד לא מצאתי את שאר החלקים שישארו בלב שלי לתמיד, שאף פעם לא יאכזבו, שהם החלקים העיקריים בלב שלי, שבלעדיהם, אין טעם שיהיה לב.

והלב הנאיבי הזה, כל פעם סומך על אנשים, ומחלק חלקים כאילו אין מחר. ולי נמאס מזה. נמאס שאני נפגעת ובוכה כל פעם מחדש, וזה טוב לבכות, השאלה על מי. ועכשיו אתה, או החלק המשמעותי בלב שלי, פשוט מהווה לי פנס כזה שאיתו אני רואה לאן ללכת כדי לא לטעות, ולהשיג את החלקים המפוזרים של הלב שלי בחזרה אליי. וזה נחמד שיש בנים, וזה פחות נחמד שהשכל שלהם עמוק עמוק בזין, ונורא קל להשאב ולהאמין, אבל אמרנו שנמאס. בקיצור, הפסקתי לחלק את הלב שלי לאנשים, ואיפשהו זה די מבאס, כי עכשיו הלב רחב וריקני כזה, אבל אני לומדת מטעויות, משלי משל אחרים זה לא הכי משנה, והכל פתאום נראה לי צבוע. כאילו, לנשיקה כבר אין טעם, ופרפרים זה סתם עוד כאב בטן, וכאילו להתאהב זה לא שווה את מה שיהיה אחר כך, את זה שאני אפגע. וזה לא כיף להפגע, וזה לא כיף לבכות, אז פשוט צריך להפסיק לתת אמון באנשים, ואם מישהו אומר לי שאני כל כך יפה זה בוודאי בגלל שהוא רוצה להשכיב אותי. אז לא להאמין. אבל למה זה ככה? למה הם חייבים את זה? למה אני באמת לא יכולה להרגיש יפה מבלי לחשוב אם הוא אומר את זה כדי שאני אפתח רגליים? למה הם לא עושים את זה? וגם אם כן, אז כבר יורד לי מהר מהם, כי אסור לסמוך על אנשים או לחלק סתם את הלב שלי.

לפחות לך יש לב/זין/שכל נורמלי, וטוב שכך, אחרת עם מי הייתי מדברת?