מזל טוב. אלף ימים. אולי אם אני אכתוב את זה ככה: 1000 זה ייראה יותר מאיים. אלף ימים בשבי. אלף ימים של בדידות, אלף ימים של פחד, אלף ימים של טירוף, של שגעון. אלף ימים של רעד, אלף ימים של שקט מבחוץ אבל את הרעש שבפנים כולנו יכולים לשמוע. או לנסות לשמוע... אלף ימים של חרדה אלף ימים שלוקח להבין שלא צריך לסמוך על המדינה שעליה אתה בעצמך שמרת בקנאות כל כך. או אולי קצת פחות מאלף. כולנו כבר הספקנו להכיר אותו, מישהו שאם היינו פוגשים ברחוב היינו ממשיכים הלאה, כאילו הכל כרגיל. אבל לא, לא הפעם. הפעם להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום בעצם יהיה לנהוג באדישות. וגם אני לא ספרתי את הימים, אולי מאדישות, למרות שהנושא הזה כן נוגע לי, אולי מההכחשה הנוראה, אולי מתוך הרצון לא להיות מעורבת בכל זה - אבל עכשיו כולנו כבר מעורבים. אולי מהביטחון הפנימי שלי שבמדינה הזו כן עושים הכל בשביל חייל אחד שעשה הכל בשביל להציל נפשות שלמות. וזה מרתיח אותי! זה מרתיח אותי כי אני יודעת טוב מאוד שאם לאחד מהבכירים במערכת זה היה קורה, הם פשוט היו הופכים עולמות כדי שהכל יחזור לשלמותו. ולהגיד "אין מה לעשות, ניסינו להידבר איתם ולמלחמה לא נכנסים" זה כמו לעמוד מול תור ענקי של אנשים שכן אכפת להם, של אנשים שהם רק יכולים להתבטא והדעה שלהם היא לא באמת הקובעת ולבקש סטירה מכל אחד. והלוואי שזה היה קורה. ועכשיו, לאחר אלף ימים, לאחר שניות שלא נגמרות, לאחר טירוף, לאחר שמהדהד הרצון למות אני שואלת את עצמי, ואני בתור אחת שמשתמטים עושים  לה בחילה, האם יש בכלל ילדים בני 18 שרוצים להתגייס, ולשמור בכל ליבם על המדינה שלא בטוח שתשמור עליהם חזרה? אין לי מה להגיד לכם אביבה ונעם שליט, הגישה של להשאר אופטימיים כבר נמאסה עליי. אני מעכשיו, לא יודעת מה איתכם, פסימית בנוגע לחזרתו של גלעד. כי כשזה מגיע לאלף, בקלות אפשר להוסיף עוד אפס, ועוד אפס ועוד אפס... כמו האנשים שבידם הכוח לפעול במדינה שלנו, כל אחד מהם בעיניי הוא אפס, ועוד אפס ועוד אפס...

נועה זיידמן.