"מה קורה איתך?"

"האמת, שממש בסדר"

-

"עצובה וכאלה?"

"לא.."

"מה? טוב.."

-

לא, לא עצובה, ויכול להיות שבפרנציפ. אבל עדיין לא עצוב לי, רק על אמא שלבד, איך אפשר להיות עצובים? בגלל טקס? שידקלמו להם. העצב שלי הוא פנימי, ואני מפגינה אותו כשאני עצובה. מילים לא משפיעות עליי, בעצם כן, של כאלה שאני כן שמה עליהם, וכשמדברים איתי רציני לא מתוך במה עם תאורה ומקרופונים וילדים גייז ממגמת תיאטרון. עצוב לי שכל שנה נוספים עוד ועוד כאלה, כי את המתים כבר אי אפשר להחזיר, ועם המקרה שלי השלמתי כבר ממזמן. לפעמים אני חושבת שאתה כועס עליי בגלל שאני לא עצובה, או שאני מתנהגת ממש מגעיל ליום הזה, שמה עליו זין ועושה הכל כרגיל ואולי יותר מהרגיל. אתה כועס עליי? קשה לי להתחבר לעצב הזה, אני חייבת להראות שהכל בסדר, אני חייבת לברוח. מחר דנה ונועה באות ונשתף אותן, אני בחיים לא שומרת בבטן את הדברים האלה. ומחר כבר יום העצמאות, אני דווקא אוהבת את החילוף המהיר הזה, לא משאיר הרבה מקום למחשבות מיותרות, זה כאילו "טוב חייבים לציין יום עצוב ויאללה עברנו מהר" וזה סבבה כי לא צריך לשקוע בעצב. כל יום הזיכרון זה אותו דבר.